ב"ל 12992-09-16

תקציר

התובע, שהוא אלמן, תבע את המוסד לביטוח לאומי על כך ששלל ממנו קצבת שאירים לאחר מות אשתו. בית המשפט פסק לטובת התובעת, והגיע למסקנה כי על המוסד לביטוח ליידע את המבוטחים בדבר זכויותיהם לקבלת פנסיה, במיוחד כאשר הנתונים שברשותם מצביעים על זכאות פוטנציאלית. במקרה זה, המכון ידע על זכאותו של התובע אך לא הודיע לו. השופט הבחין בין מקרה זה לבין פסקי דין קודמים שהעדיפו את המכון, שעניינם תביעות לגמלאות המחייבות בדיקת מצבו של התובע, כגון דמי לידה או נכות. מאחר שקצבת השאירים אינה תשלום תקופתי ואינה מחייבת את המכון לבחון מצבים לא ידועים מן העבר, פסק השופט לטובת התובע. בנוסף, נדחתה טענת המכון כי הקצבה נועדה לספק צרכים מיידיים, שכן היא נמצאה לא רלוונטית בהקשר זה. עוד קבעה השופטת כי אין לשלול את תביעת התובע מחוק ההתיישנות, שכן המכון לא הוכיח כי סביר שלא לשלם את הגמלה. המוסד חויב לשלם את הוצאות המשפט של התובע ואת קצבת השאירים רטרואקטיבית למשך שבע שנים, שהיא תקופת ההתיישנות, החל ממועד הגשת התביעה.