עת"מ 23504-07-13

תקציר

בעתירה נטען כי העירייה המשיבה יזמה שלוש תכניות בניין עיר אשר ייעדו חלקים מאדמותיהם לצרכי ציבור וכללו הוראות הפקעה. בעתירה נטען כי הם העבירו את הקרקע לעירייה בשל הוראות אלה וסמכות ההפקעה של העירייה. הם ביקשו מבית המשפט להורות לעירייה להעביר את הקרקע האמורה בחזרה אליהם, מאחר שהעירייה לא השתמשה בהם למטרה הציבורית שלשמה יועדו ובמקום זאת הוקצו לה זכויות מסחריות, שיניבו לעירייה רווחים משמעותיים. העירייה טענה כי העברת הקרקע הייתה עסקה וולונטרית והוראות חוק התכנון והבניה, עליהן הסתמכה העותר, אינן חלות על המקרה. תחת זאת, טענה העירייה כי יש להחיל את פקודת רכישת קרקעות לצרכי ציבור, הקובעת תקופת התיישנות של 25 שנה להפקעות, כלומר טענת העותר התיישנה. בית המשפט קבע כי גם אם העברת הקרקע נחשבת להפקעה, יש להתייחס אליה כאילו נעשתה לפי פקודת הקרקעות ולא לפי חוק התכנון והבניה. משכך, חלה תקופת ההתיישנות בת 25 השנים, ותביעת העותר, שהוגשה למעלה מ-25 שנה לאחר ההפקעה הנטענת, נדחתה כמיושנת. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא טעם לדון בטענות יתר הצדדים, לרבות אופי העברת המקרקעין וטענת השיהוי, שכן תחולת פקודת המקרקעין ותקופת ההתיישנות שקבעה הפכו את הדיונים האחרים למיותרים. העתירה נדחתה, והעותר חויב בהוצאות העירייה ובשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.