ע"ז 17601-09-14

תקציר

הנתבעים טענו כי יש להכריז על הצוואה כפסולה מארבעה טעמים: ראשית, המנוח נעדר יכולת נפשית לערוך צוואה; שנית, התובע השפיע שלא לצורך על המנוח; שלישית, התובע השתתף שלא כדין בעריכת הצוואה; ורביעית, הצוואה עסקה בעסקת ירושה עתידית, המנוגדת לדין. בית המשפט בחן את המסמכים הרפואיים שהוגשו בנוגע למצבו הפיזי והנפשי של המנוח ומצא כי אין בהם די כדי לקבוע באופן סופי האם המנוח נעדר יכולת לערוך צוואה. למרות שהמסמכים העלו ספקות לגבי יכולתו של המנוח להבין את מהות הצוואה, הנתבעים לא הצליחו לספק ראיות מספיקות לתמיכה בטענתם. עם זאת, בית המשפט הכיר בקיומה של "עננה שחורה של ספק" סביב הסוגיה. באשר לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, מצא בית המשפט כי לתובע הייתה רמה משמעותית של שליטה ותלות במנוח, במיוחד בכל הקשור לעריכת הצוואה. איומי התובעת לעזוב את המנוח, תפקידה הפעיל בעריכת הצוואה והסתירות בעדותה, תרמו כולם לחזקת השפעה בלתי הוגנת. בית המשפט הגיע למסקנה כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, וציין כי נראה שהתובעת פעלה מתוך אמונתה כי היא זכאית לרכושו של המנוח בתמורה לנישואיהם. בית המשפט בחן גם את מעורבותו של התובע בעריכת הצוואה. אין חולק כי התובע מילא תפקיד משמעותי, החל מהתחלת ההליך ועד להסדרת ביקורו של עורך הדין והזמנת עדים. עדותו של התובע הכילה סתירות רבות, ואילו עדותו של עורך הצוואה העלתה סימני שאלה. בית המשפט מצא כי מעורבותו של התובע, יחד עם הנסיבות שסבבו את עריכת הצוואה, חיזקו את המסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת. כמו כן, עמד בית המשפט על פגיעותם של הקשישים ועל חובתם של בני המשפחה לנהוג כלפיהם ביושר, בתום לב ובהגינות. צוין כי על החברה להגן על החלשים וכי על בני המשפחה מוטלת חובת זהירות מוגברת כלפי קרוביהם הפגיעים. בית המשפט הדגיש כי צוואה דורשת שיקול דעת, ובמקרה זה היו ספקות לגבי יכולתו של המנוח להפעיל שיקול דעת כזה בשל חולשותיו הפיזיות והקוגניטיביות. בנוסף, הזכיר בית המשפט את דוקטרינת עצימת העיניים וקבע כי לתובעת היו אינדיקציות לפגיעותה של המנוחה אך בחרה להתעלם מהן מטעמי נוחותה. בורות מכוונת זו נחשבה למעשה של חוסר תום לב. בית המשפט התייחס גם לסוגיית העושק וציין כי התנהלות התובעת מקיימת לפחות שני יסודות של עושק כהגדרתם בחוק. לבסוף, בחן בית המשפט את הטענה כי הצוואה עניינה בעסקת ירושה עתידית, האסורה על פי חוק. נמצא כי מעורבותו של המנוח בהסכם, לפחות כפי שתוארה על ידי התובעת, היוותה עסקה בדבר ירושה עתידית. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין לבצע את הצוואה מיום 25.5.2012 וקיבל את ההתנגדות לתוקפה. התובע חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות בסך 15,000 ₪, בסך כולל של 75,000 ₪, בתוך 30 יום. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים על הצדדים.