ו"ע 11704-08-10

תקציר

שתי עתירות, של אם ובתה, ביקשו הכרה כנכים בשל רדיפות הנאצים במלחמת העולם השנייה. המערערות, גב' ימין וגב' ברדה, טענו כי ברחו לטריפולי מפחד הגרמנים. עם זאת, השופט מצא כי הראיות אינן תומכות בטענתם, והתיעוד ההיסטורי הצביע על ההפך. השופט לא שוכנע כי מעבר המערערים לטריפולי נבע מפחד; במקום זאת, נראה שהם נלקחו לשם על ידי יהודים אחרים לסיוע כספי. יתר על כן, גם הטענה בדבר אלימות כלפי בן משפחה, שהועלתה לראשונה במהלך העדות, לא הייתה משכנעת. השופט ציין כי פרטי המקרה סותרים רישומים היסטוריים וכי חלק מהעובדות הוזכרו לראשונה רק במהלך הדיון. בא כוח המערערים העלה גם טענה להכרה על בסיס עוצר, אותה דחה השופט בשל חוסר כשרון ואופן הצגתה. השופטת הביעה דאגה מהתנהלותם של חלק מה"יועצים" שעוררו תיקים, שלחו מכתבים בשם המערערים ובאופן כללי הכפישו את מושג השואה. יועצים אלה, שלא היו עורכי דין, גרמו נזק ממעשיהם, שהובילו לפערים ולמבוכה. השופטת הדגישה כי רק מכתבים חתומים על ידי המערערים ייחשבו וכי חוסר תום לב לא יהיה נסבל. בסופו של דבר, ערעורה של הגב' ימין התקבל, ואילו ערעורה של גב' ברדה נדחה. השופט הדגיש את הצורך לשמור על כבודם של ניצולי השואה והזהיר מפני הסכנות הטמונות בהתעלמות מעובדות היסטוריות לשם רווח כספי. פסק הדין התייחס גם להשלכות הרחבות יותר של מקרים מסוג זה ולצורך להגן על ערכי השואה והשוויון. לכל מערער הייתה הזכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית בתוך 30 יום.