ת"א 65431-06-19

תקציר

המחלוקת היא על השימוש בחניון משותף, בבעלות מספר חברות ואנשים פרטיים, לרבות התובעת והנתבעת. לטענת התובעים, הנתבעת מונעת מהם לעשות שימוש סביר בחניון, שכן גידרו חלקה, העניקו להם שימוש בלעדי, והפיקו רווח מהשכרת החניון. הנתבע טוען כי השימוש שלהם בקרקע סביר, וכי התובע לא פנה אליהם לעשות שימוש משותף בקרקע. השופט מתחיל בבדיקה האם לבעלי הקרקע הייתה הסכמה על חלוקת הקרקע והשימוש בה. הם מוצאים כי הראיות, לרבות התנהלותו של הנתבע עצמו, תומכות בטענה כי לבעלים היה הסכם לשימוש ייחודי ולחלוקת הקרקע. לפיכך, הוכיחו התובעים את זכותם לשימוש משותף ובלעדי בחלק מסוים במקרקעין (חלקה 2003) יחד עם הנתבעת. לאחר מכן, השופט בוחן האם השימוש של הנאשם בקרקע הוא סביר. מסקנתם היא כי החלטתה החד צדדית של הנתבעת לגדר חלק מהקרקע המשותפת ולהשכיר אותה, ללא הסכמת התובע, אינה מהווה שימוש סביר בקרקע. בחירתה של הנתבעת בחלק המשתלם כלכלית של הקרקע, הקרוב ביותר לבנייני המשרדים, יחד עם התעלמותה, מבקשות התובעת להתקשר ולהגיע להסכמה, אינה עולה בקנה אחד עם זכויותיה של התובעת כבעלים משותפים. עם זאת, מאחר שהתובעים לא פעלו למימוש זכויותיהם במקרקעין, אין השופט מורה על הוצאת ידו של הנתבע מהחלקה בה הם משתמשים. תחת זאת, השופט מורה כי הרווחים שהופקו מהשימוש של הנתבע בקרקע יתחלקו בין התובע לנתבע, בהתאם לחלקם בקרקע (39.3% לתובע). עוד מורה השופט כי מעתה ואילך על הנתבע לשלם לתובע את חלקו בדמי השכירות (39.3%) באופן ישיר. זאת ועוד, מאחר שהתובעים לא הביאו ראיות לשימוש מופרז בתקופה שקדמה להשכרת הקרקע, דוחה השופטת את תביעתם לדמי שימוש בגין תקופה זו. כל צד אחראי להוצאותיו.