ע"א 434/87

תקציר

המערער, מוכר טקסטיל עצמאי ו"עוסק מורשה" הרשום במע"מ, ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את ערעורו על שומת מס. השומה, שנערכה לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ה-1975, התבססה על שיקול דעתו של המשיב בהפעלת מיטב שיקול הדעת, שכן המערערת לא ניהלה רישומים כלשהם בתקופה הנדונה. השומה חישבה את המס המגיע על ידי לקיחת ההפרש בין הפיקדונות והמשיכות הבנקאיים של המערער, לבין המחזור עליו הצהיר. המערער טען כי ההפרש נובע מכך שהלווה כספים לאחיו. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, הטיל את נטל ההוכחה על המערער ואישר את השומה. המערערת טענה כי נפלה טעות עובדתית בבית המשפט המחוזי, וכי על המשיב לשאת בנטל ההוכחה. בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט המחוזי אכן שגה בקביעתו העובדתית, אך אין בכך כדי להשפיע על התוצאה. עוד נקבע כי המשיב היה רשאי להעריך את המערער על סמך פעולותיו הבנקאיות, שכן הוא לא ניהל רישומים וכי נטל ההוכחה מוטל על המערער. בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי המשיב מילא באופן סביר את חובת ההערכה, וכי אין די בראיות המערער, שלא נתמכו בראיות אובייקטיביות כלשהן, כדי לפרוק את נטל ההוכחה המוטל עליו. לבסוף, קבע בית המשפט כי שומת המשיב הגיונית, ודחה את הערעור והורה למערערת לשלם למשיב הוצאות, שנקבעו על סך של 10,000 ₪.