ע"פ 3083/17

תקציר

עניינו של הערעור בפרשנותם של סעיפים בחוק טיפול בחולי נפש, ובראשם השאלה האם הביטוי "קיימות ראיות לכאורה לכך שהנאשם ביצע את העבירה שבגינה הואשם..." מתייחס לכל יסודות העבירה או רק ליסוד הפיזי, ולחוקתיות תיקון מס' 9 לחוק הנ"ל ביחס למשך האשפוז. בית המשפט מצדד בעמדת המשיב כי יש לפרש את הביטוי כמתייחס רק ליסוד הפיזי של העבירה. באשר לסוגיה השנייה, בית המשפט קובע כי תיקון מס' 9 לחוק טיפול בחולי נפש עומד במבחן המידתיות, ולכן הוא חוקתי. התיקון קובע כי תקופת האשפוז המרבית זהה לתקופת המאסר המרבית הקבועה בחוק לעבירה המיוחסת. פסק הדין מבהיר כי מטרת התיקון היא ליצור ודאות לגבי משך האשפוז ולמנוע התדיינות מיותרת, וקובע כי קיים קשר רציונלי בין האמצעי שנבחר לבין תכלית התיקון. זאת ועוד, בית המשפט קובע כי אמצעי זה הוא המזיק במיעוטו וכי קיים יחס סביר בין הפגיעה בזכות החוקתית לבין התועלת החברתית הנגזרת ממנה. השופטים אף מסכימים פה אחד לדחות את בקשת המערער כי המשיב ינקוט עמדה ביחס לחוות הדעת הפסיכיאטרית בדבר שפיותו של המערער, שכן תנאים מסוימים שפורטו במקרה קודם, אשקר, אינם מתקיימים. פסק דינו של השופט א' שוהם, שעליו מסכימים השופט א' ברון והשופט י' אלרון, מסתיים בהצעה לדחות את הערעור על כל חלקיו.