ע"א 25081-09-10

תקציר

עמדת המשיב היא כי יש לדחות את הערעור, שכן המשיב נחשב למחזיק ראוי בשיק הנדון, לפי פקודת השטרות. המערער, שהיה הנתבע בבית משפט קמא, לא הציג טענת הגנה משכנעת, ועל כן מעמדו של המשיב כמחזיק ראוי אינו רלוונטי. השופטת הסכימה כי יש לדחות את הערעור על החלטות הביניים ולגופו של פסק הדין. השופט גם אישר את החלטת בית משפט קמא שלא לקבל ראיות נוספות שביקש המערער, שכן הן לא הוגשו במועד והיה מחייב שמיעת עדים מחדש. לגופו של עניין, הדגישה השופטת כי כוונת הצדדים להסכם הייתה גורם מרכזי בפרשנותו. השופטת הסכימה עם פרשנותו של המשיב להסכם, שקבע כי החברה החדשה נטלה על עצמה את חובות החברה הישנה, לרבות חוב אישי בסך 1,200,000 ₪ שחבה צרום, וכל סכום שייגבה מצרום יקוזז מסכום ההחזר. השופט מצא פרשנות זו סבירה ועולה בקנה אחד עם ההיגיון המסחרי, במיוחד לאור היעדרותו של צרום והסבירות הנמוכה לגבות את חובו. בנוסף, פסקי דין קודמים במקרה דומה של אותו הסכם תמכו בפרשנות זו. משכך, הערעור נדחה, נקבע כי השיק ניתן לאכיפה, והמערערת חויבה לכסות את הוצאות המשיב.