ת"א 11919-03-17

תקציר

התובע, אייזנבך, והנתבע, בורקיס, שותפים בבניין בירושלים. אייזנבך תובע את בורקיס על חלקו ברווחי הבניין בשבע השנים האחרונות. בבניין עשר דירות, חלקן מושכרות במחיר מוגן וחלקן במחיר חינם. הזכויות בבניין מתחלקות בין השניים, כאשר אייזנבך טוען לבעלות של 50% באמצעות עסקאות שונות, ובורקיס הוא הבעלים של המחצית השנייה. בית המשפט קובע כי אייזנבך אכן מחזיק ב-50% מהבניין וזכאי לחלקו ברווחים, בניכוי כל הוצאה, למרות שהעסקאות שהעניקו לו לכאורה חלק זה לא תמיד התנהלו כראוי. למשל, המחאת זכויות מסלומון, שהייתה אמורה להיות מדווחת לרשויות המס, נחשבת תקפה משום שהיא משקפת עסקה אמיתית. עוד מציינת השופטת כי ניסיונו של אייזנבך להמחות בדיעבד זכויות אלה אינו בלתי חוקי, ואינו מהווה הרחבה של טענתו, כפי שנטען על ידי בורקיס. בהסתמך על החישובים הכספיים, בית המשפט קובע כי אייזנבך זכאי לסכומים מסוימים מבורקיס, לרבות דמי שכירות חינם, החזר דמי פינוי ודמי שכירות מוגנים. עם זאת, טענותיו של אייזנבך להוצאות אחרות, כגון ארנונה, לא תמיד נתמכות בראיות ונדחות. מצד שני, גם התביעה הנגדית של בורקיס מצליחה בחלקה. בית המשפט קובע כי אייזנבך חייב לבורקיס סכומים מסוימים בגין רכישת חלקו מסלומון, וכן מחצית מדמי הפינוי ששולמו לדייר מוגן. לאחר חישוב שני הסכומים, בית המשפט מוצא כי בורקיס חייב לאייזנבך 20,230 שקל. בנוסף, בורקיס חויב לשלם לאייזנבך החזר חלקי של שכר טרחה ושכר טרחת עורך דין, בסך 7,350 שקל, וזאת בהתחשב בהתנהלותו הפרוצדורלית של אייזנבך בתיק. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד לתשלוםם.