עת"מ 36334-07-16

תקציר

פסק הדין דן בטענות המקדמיות של שיהוי, התיישנות ואי מיצוי הליכי השגה וערעור בקשר לעתירת ארנונה. בית המשפט דוחה את טענות השיהוי ומסכים עם העירייה כי יש לבחון את העתירה. פסק הדין צולל למסגרת הנורמטיבית, ובוחן את "חקיקת ההקפאה" המגבילה את הרשויות המקומיות מלהעלות את תעריפי הארנונה. היא מדגישה כי הרשויות המקומיות יכולות לשנות את נוסח צווי המסים לצורך הבהרה אך לא לצורך שינויים מהותיים. בית המשפט מקבל את טענת העירייה כי השמטת הגדרה בצו הארנונה משנת 2001 הייתה טעות סופר וכי הצו התכוון לכלול שטחים משותפים בחישוב המס. היא מפרשת את צווי הארנונה לשנים 1990/91 ולשנים שלאחריה כמטילים מסים על שטחים משותפים בבנייני מגורים. טענת העותרים כי נוהג העירייה היה שלא לגבות תשלום משטחים משותפים נדחית, שכן בית המשפט מוצא כי הראיות שהוצגו אינן עקביות. פרשנותו של צו הארנונה, על פי הדוקטרינה התכליתית, תומכת בעמדת העירייה כי שטחים משותפים חייבים במס. כמו כן, פסק הדין מציין כי העותרים לא הוכיחו אפליה בהליך המיסוי ומכיר בכך שמועצת העירייה יכולה לשנות את צו הארנונה כדין. לבסוף נדחית העתירה, והעותרים נדרשים לשלם הוצאות לעירייה. ההחלטה ניתנת בהעדר שני הצדדים ומיום 20.12.16.