ת"א 22591-03-16

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הפיצוי הראוי המגיע לתובעים בעקבות הפקעת אדמותיהם על ידי המדינה. נקודת המחלוקת המרכזית היא שיעור האחוזים שיש להחיל על שווי הקרקע מדי שנה כדי לקבוע את הפיצוי בגין דמי חכירה אבודים; התובעים תומכים ב-6%, ואילו הנתבעת מציעה 2.5% לאזורי מגורים ו-1.5% לאזורים חקלאיים. השופט, לאחר ששקל בכובד ראש את שתי הטענות ובחן תקדימים רלוונטיים וחוות דעת מומחים, מצדד בעמדת התובעים. השופט מדגיש כי מטרת פיצויי ההפקעה היא להשיב את הצד המופקע למצב ממנו היה נהנה אלמלא בוצעה ההפקעה. סעיף 12 לפקודת הקרקעות קובע פיצוי בגין הקרקע המופקעת עצמה, ואילו סעיף 13 קובע פיצוי נוסף עבור התקופה שבין תפיסת הקרקע לבין תשלום פיצויי ההפקעה. התובעים יכולים לבחור בין שלוש שיטות פיצוי, ובמקרה זה הם בוחרים בשיטה הראשונה, הכוללת תגמול קרן נומינלית לפי סעיף 12 ופיצוי פירות נומינלי לפי סעיף 13. באשר לשיעור האחוזים בגין דמי חכירה אבודים, מקבלת השופטת את הטענה כי ראוי לשבח את שיעורה של רשות מקרקעי ישראל בשיעור של 6% בגין דמי חכירה. שיעור זה תומך בשוק הפרטי ומייצג את הערך שניתן היה להשיג באמצעות עסקה מרצון. יתר על כן, שיעור זה מסביר כראוי את חלוף הזמן ואת הירידה בערך הכסף. עוד מציינת השופטת כי פסיקה ושמאים שמונו על ידי בית המשפט קובעים לעתים קרובות שיעור של 6% בגין דמי שכירות אבודים. לחוות הדעת שמונה על ידי בית המשפט ניתן משקל משמעותי, והשופט מחליט לאמץ אותה במלואה. כתוצאה מכך, קובע השופט כי שיעור דמי החכירה ייקבע על 6% משווי הקרקע המשתנה לשנה, החל ממועד השתלטות המדינה על הקרקע. הפיצוי יחושב על בסיס חלקם של התובעים בקרקע המופקעת וישולם לאחר שהתובעים יציגו את מסמכי הירושה וייפוי הכוח הדרושים. ניכוי של 10% יבוצע בגין מס רווחי הון, והתובעים יקבלו החזר גם על הוצאותיהם המשפטיות, לרבות שכר טרחת עורך דין, הוצאות משפט ושכר טרחת שמאי. הנתבע נדרש לבצע תשלום זה בתוך 30 יום מיום קבלת המסמכים הנדרשים; אחרת, יהיו לה הבדלי הצמדה וריבית.