ע"ע 29212-05-12

תקציר

התיק נסוב סביב "תביעה מעורבת" של הטרדה מינית ולשון הרע, כאשר הנתבע, שהיה יו"ר ועד עובדים של גוף ציבורי, ערער על החלטת הערכאה הנמוכה יותר לאפשר את פרסום ההליך. השאלה המרכזית הייתה האם קיימים טעמים מיוחדים לסטות מהכלל של אי פרסום במקרים של הטרדה מינית, הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית. בית המשפט פתח בדיון במסגרת הנורמטיבית, הכוללת את עקרון פומביות הדיון בבית המשפט, המאזן את הזכות לפרטיות. לאחר מכן היא פנתה לחוקים הספציפיים הנוגעים לפרסום הליכים: חוק בתי המשפט, החוק למניעת הטרדה מינית וחוק איסור לשון הרע. על פי חוק בתי המשפט, הדיונים הם פומביים, אך ניתן להגביל את הפרסום כדי להגן על הפרטיות. החוק למניעת הטרדה מינית נותן עדיפות לפרטיות, ומתיר פרסום רק במקרים חריגים. לעומת זאת, חוק איסור לשון הרע מניח שימוע פומבי אך מאפשר הגבלות כדי להגן על שמות המעורבים. תפקידו של בית המשפט היה לקבוע את המסגרת הנורמטיבית המתאימה למקרה הנוכחי, שעניינו תביעות השלובות זו בזו הן לפי החוק למניעת הטרדה מינית והן לפי חוק איסור לשון הרע. היא הגיעה למסקנה כי הנושא המרכזי הוא הטרדה מינית, ולכן יש לבחון את ההליכים בהתאם להוראות החוק למניעת הטרדה מינית. הואיל והנזק שנגרם מפרסום הליכים כאמור טבוע הן למתלונן והן לנאשם, הכלל הוא אי-פרסום. בית המשפט לא מצא נימוקים מיוחדים במקרה זה המצדיקים את הפרסום, למרות תביעת הנתבע לפי חוק איסור לשון הרע. זאת ועוד, היקפם המצומצם של פרסומים קודמים ופרישתו של הנתבע מתפקידו גברו על כל אינטרס ציבורי בפרסום מיידי. בית המשפט התייחס גם לקריטריונים לפרסום הליכים לפי חוק איסור לשון הרע, והדגיש כי על התובע לשכנע את בית המשפט כי הפרסום רק יחמיר את נזקו. במקרה הנוכחי, התובע לא עמד בנטל הוכחה זה. לפיכך, הערעור התקבל, החלטת הערכאה הנמוכה יותר בוטלה והבקשה לצו איסור פרסום התקבלה. עוד ציין בית המשפט כי יהיה לו שיקול דעת להתיר את פרסום פסק הדין וההליכים בתום המשפט. לבסוף, נוכח חשיבות הנושאים הנדונים, הגיע בית המשפט למסקנה כי ניתן לפרסם את פסק הדין, בתנאי שלא ייחשפו פרטים מזהים, והזמין את הצדדים לחלוק את עמדותיהם בעניין זה.