ע"פ 42/89

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי יש צורך בצדק שגישתו של שופט תהיה ניטרלית ועצמאית. תחושתו של השופט היושב בדין כי הוא יכול להכריע בעניין באופן אובייקטיבי אינה עילה מספקת לשכנע ערכאת ערעור כי עילת הפסילה אינה מתקיימת. עם זאת, אין להתעלם גם מדעתו של השופט, שכן המערכת דורשת לעתים מאותו שופט לשמוע משפטים קשורים. פסילת שופט היא מובנת מאליה והכרחית רק אם לשופט יש זיקה אישית לנושא. במקרים אחרים, בית המשפט בוחן אם קיימת אפשרות ממשית להטיה או חשד סביר לכך. המבחן הראשון הוא אובייקטיבי, ואילו השני הוא סובייקטיבי. המבחן האובייקטיבי צפוי להוביל לפסילה, ואילו המבחן הסובייקטיבי לא, אלא בנסיבות מיוחדות. במקרה זה, המערערים רצו שופט אחר משום שעד התביעה העיקרי הוכרז כעוין על ידי השופט במשפט קשור. השופט הבטיח כי יכריע בעניין באופן אובייקטיבי ועל סמך הראיות שהוצגו. בית המשפט העליון הכיר בתחושתם הלא נוחה של המערערים, אך לא מצא עילה לפסילה, שכן לא הייתה כל אינדיקציה לכך שהשופט דן מראש בתיק. בעוד שהצהרתו של השופט כי הוא יכול להתמודד עם המצב לא הספיקה כדי לשכנע את ערכאת הערעור, גם דעתו לא זכתה להתעלמות. פסק הדין גם המליץ, במידת האפשר, כי שופט אחר ידון במשפטם של המערערים כדי להבטיח מראית עין של צדק.