ע"א 65399-11-17

תקציר

פסק הדין דן בשני ערעורים הנוגעים למחלוקת על השימוש בחלקת קרקע. הערעור הראשון מוגש על ידי רחום, הטוען כי יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, שהורה על הרחקתו משטח החורג מ-300 מ"ר מוסכם. רחום טוען כי הסכם הפשרה מאפשר לו להשתמש בשטח החורג, וכי בית משפט קמא פירש אותו באופן שגוי. עם זאת, השופטת מסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי הסכם הפשרה מתייחס באופן ברור רק לשטח של 300 מ"ר. החזקתו של רחום בשטח החורג נחשבת לפלישה לקרקע ולהפרת הסכם הפשרה, ולכן הצו לסילוקו. גם טענותיו האחרות של רחום בנוגע לשרטוט הקרקע, ההיתר המשתמע ותקופת ההתיישנות נדחות. הערעור השני מוגש על ידי המינהל, הטוען כי היה על בית משפט קמא להורות על פינויו של רחום מכל חלקת האדמה, לרבות שטחה של 300 מ"ר, בשל הפרתו את הסכם החכירה והפשרה משנת 1965. השופט קובע כי אף שרחום אכן הפר את הסכם השכירות והפשרה, השיהוי הקיצוני וההתנהלות החריגה מצד המינהל מביאים לכך שהפינוי אינו צודק במקרה זה. כמו כן נלקחים בחשבון מעמדו של רחום כדייר מוגן ותקופת מגוריו הארוכה בנכס. לפיכך, ממליצה השופטת לדחות את ערעורו של רחום ולקבל חלקית את ערעור המינהל. על רחום לקיים את הסכם הפשרה ולחדול מכל שימוש מסחרי בשטח של 300 מ"ר, ולהתרחק מהשטח החורג בתוך לוח הזמנים שקבע בית המשפט קמא.