בר"ע 28403-12-12

תקציר

התיק דן בשאלה האם לוועדת הערר סמכות לסטות מהחלטת הוועדה הראשונה בדבר הקשר הסיבתי בין פציעתו של המשיב לבין תאונה קודמת. התפיסה המשפטית ארוכת השנים, כפי שסוכמה על ידי השופט ארד, גורסת ככלל כי קביעות בדבר קשרים סיבתיים שנקבעו על ידי ועדות רפואיות הן סופיות. עם זאת, קיימים חריגים, במיוחד אם מתעוררות ראיות או נסיבות חדשות. הוועדה הראשונה הציעה בעבר, ללא ניתוח מעמיק או הסבר, כי "לא ניתן לשלול קשר בין נפילתו של המשיב לבין הפציעה הקודמת". חוסר עומק זה והסתמכות על טרמינולוגיה לא ודאית לא היוו קביעה איתנה. לעומת זאת, ועדת הערר סיפקה הערכה מפורטת ומנומקת, ולא מצאה קשר סיבתי הגיוני בין שני האירועים, בהתבסס על ראיות רפואיות כגון ניתוח ציפורן ושבר. הערכה מקיפה זו הצדיקה את סמכותה של ועדת הערר לבחון מחדש את הקשר הסיבתי, שכן הוועדה הראשונית לא ערכה בדיקה יסודית. בסופו של דבר נקבע כי החלטת ועדת הערר תקפה ומקצועית, והביאה לכך שהערעור התקבל ללא צו להוצאות, כפי שאושר על ידי המשנה לנשיא יגאל פליטמן והשופטים רבינוביץ' ואיתח.