ב"ל 31406-01-22

תקציר

בית הדין מצא כי התובעת, אחות העובדת במחלקת דיאליזה במרכז רפואי, לא הביאה ראיות מספיקות לכך שנדבקה בקורונה במהלך עבודתה. כדי להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" צריכים להתקיים שלושה תנאים: קיומה של תאונה, פגיעה גופנית וקשר סיבתי בין העבודה לתאונה, ובין התאונה לפגיעה הגופנית. התובעת טענה כי נדבקה בעבודה מבלי לציין כיצד התרחשה ההדבקה, ופירטה שני תאריכים אפשריים: 27 ו-28 בינואר 2021. עם זאת, היא לא הצליחה להוכיח כי סביר יותר שהיא נדבקה בעבודה מאשר במקומות אחרים. מעסיקו של התובע ערך בירור אפידמיולוגי אך לא מצא מקור הדבקה ידוע, ובית הדין מצא את מסקנתו כי סביר להניח שההדבקה התרחשה בעבודה אינה עולה בקנה אחד עם הערכתם הקודמת. התובעת לא הצליחה להוכיח את טענותיה בנוגע לחשיפתם המוגבלת שלה ושל בני משפחתה לנגיף מחוץ למקום העבודה, ובדיקת הקורונה החיובית של בן זוגה באותו יום בה היא שלה הטילה ספק בטענותיה. בנוסף, אמצעי המיגון שנקטה בעבודה, יחד עם היעדר עובדים חולים או חולים במחלקה שלה, הפחיתו את הסיכוי להדבקה שם. בית המשפט דחה גם את טענותיה על עבודה במחלקות מרובות וחשיפה פוטנציאלית לחולי קורונה ומלוויהם, וקבע כי הם אינם נתמכים בראיות או עדויות. בשל העמימות סביב מועד ההדבקה ושכיחות נגיף הקורונה באוכלוסייה הכללית, בית המשפט ראה חשיבות מכרעת בזיהוי מקור ההדבקה, דבר שהתובע לא עשה. פסקי דין קודמים במקרים דומים תמכו אף הם בפיטורים, שכן הם הדגישו את נטל ההוכחה המוטל על התובע בקביעת קשר סיבתי בין סביבת העבודה לבין ההדבקה. בסיכומו של דבר, בית הדין הגיע למסקנה כי התובעת לא סיפקה די ראיות כדי להוכיח הסתברות גבוהה יותר להידבק בקורונה בעבודה בהשוואה לסביבות אחרות, מה שהוביל לדחיית תביעתה. החלטה זו התקבלה שלא בנוכחות הצדדים, ולא נפסקו הוצאות בשל אופיו החברתי של ההליך.