נמ"ב 1103/02

תקציר

פסק דין זה דן ביישום האמנה בדבר העברת נידונים ביחס למקרה ספציפי. מטרת האמנה היא להקל על שיתוף פעולה בינלאומי בתחום המשפט הפלילי ולקדם את שיקומם של אסירים על ידי מתן אפשרות להם לרצות את עונשם בארצות מוצאם. בית הדין בוחן את המסלול שבחרה ישראל לאכיפת גזרי דין כאמור באמנה, והוא לקיים את העונש כפי שהוטל. על פי האמנה, במקרים של אכיפה מתמשכת, המדינה המקבלת (במקרה זה, ישראל) מחויבת לאופי ומשך העונש כפי שנקבע על ידי המדינה שגזרה את הדין (בריטניה). עם זאת, אם גזר הדין אינו עולה בקנה אחד עם החוק הישראלי, ישראל רשאית להתאים את הסנקציה. מדובר במשיב שביצע רצח בבריטניה ומבקש לרצות את עונשו בישראל. הנושא המרכזי הוא קביעת התעריף, שנקבע על ידי רשות מנהלית בבריטניה ונושא עונש מינימום של 13 שנים. על בית המשפט להחליט אם התעריף הוא חלק מגזר הדין או קשור לאופן ריצוי העונש. השופט קובע כי גם אם התעריף ייחשב כחלק מהעונש, המשכו ייקבע על ידי גוף ייעודי לאחר 13 שנים, והליך זה כרוך בבחינת נסיבות שונות. לפיכך, מסקנת בית המשפט היא כי שיקול הדעת שיש להפעיל בבואנו לשקול את המשך העונש נופל תחת הוראות סעיף 11 לחוק, המאפשר הפחתת עונש המאסר על פי הדין הישראלי. השופט מורה כי המשיב ירצה את מאסר העולם שהוטל בבריטניה בישראל, כאשר מועד תחילתו הוא 12.6.98. ההחלטה מדגישה כי גזר הדין כפוף לדין הישראלי ולמודעותו של המשיב למצב המשפטי בישראל. השופט מכיר גם בכך שניתן לשקול את שחרורו של המשיב באמצעות בקשת חנינה, אך הדבר חורג מסמכותו של בית המשפט המחוזי.