עת"מ 59765-08-19

תקציר

העתירה בפני בית המשפט מעלה שתי שאלות מרכזיות הנוגעות לדיני התכנון והבנייה בישראל. ראשית, יש להכריע האם לוועדת הערר סמכות לדון בערר שני על בקשת העותר להיתר בניה, ושנית, אם לאו, האם מוצדק לסרב לוועדה המקומית לתת היתר כאמור, ואם כן, האם סירוב זה תואם את הוראות ועדת הערר בערר הראשון. הכלל הוא שזכות הערר על החלטת רשות התכנון תלויה במפורש בחוק. במקרה זה, החוקים הרלוונטיים אינם מקנים זכות ערעור שני, ולכן ועדת הערר לא הוסמכה לדון בו. סעיפים 157(ב) ו-152(א)(1) לחוק התכנון, שהיו עשויים להקנות זכות כזו, אינם ישימים במקרה זה. לפיכך, פנייתה של העותרת כנגד הסירוב לתת היתר בניה, על סמך הערות מהנדס הרישוי, הייתה צריכה להיות עתירה מינהלית. הדבר מוביל למצב אבסורדי שבו צדקת דבריו של המהנדס – עניין טכני – צריכה להידון בפני ערר תכנוני, אך בשל היעדר זכות ערעור, התיק עובר ישירות לבית המשפט לעניינים מנהליים כערכאה ראשונה. על אף שאין הדבר רצוי, בית המשפט אינו יכול לערער על כוונת המחוקק. בשאלה השנייה, התערבות בית המשפט בהחלטת הוועדה המקומית מוגבלת למקרים של חוסר תום לב, ניגוד עניינים, חריגה מסמכות או חוסר סבירות קיצוני. המחלוקות במקרה זה נוגעות לעניינים טכניים ומקצועיים, שמוטב להשאירם לשיקול דעתן של רשויות התכנון. דבריו של מהנדס הרישוי לא חרגו מהמנדט שניתן על ידי ועדת הערר בערר הראשון, והוועדה המקומית הייתה רשאית לשקול מחדש את התנאים למתן היתר חדש, מה גם שפג תוקפו של ההיתר הקודם. יתר המחלוקות צריכות להיפתר באמצעות דיון מקצועי בין העותר לבין הוועדה המקומית, כאשר כל צד מיוצג על ידי הגורמים המקצועיים שברשותו. סיכומו של דבר, העתירה נדחית, והעותר נדרש לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות בסך 7,500 ₪.