ת"א 48388-02-22

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב פוסט מכפיש שפרסם הנתבע בפייסבוק, אשר פגע קשות בשמו הטוב של התובע, עורך דין מוערך. השופט פותח בקביעת המסגרת הנורמטיבית ללשון הרע, תוך הדגשת חשיבות ההגנה על שמו הטוב של אדם והאיזון העדין בין זכות זו לבין חופש הביטוי, במיוחד בעידן הדיגיטלי. נמצא כי הפוסט המדובר, על עריכותיו ותגובותיו, מהווה לשון הרע שכן הוא עלול להשפיל ולבזות את התובעת בעיני הציבור ולפגוע בה מקצועית. השלב השני של הדיון מתמקד במשמעות הפוסט והאם הוא עולה כדי לשון הרע. מסקנת השופט היא כי אדם סביר היה רואה בשפה בה נעשה שימוש כלשון הרע ופגיעה בשמו המקצועי והאישי של התובע. זכותה של התובעת להגן על שמה הטוב היא גם אינטרס ציבורי, הבטחת טוהר המידות של מקצוע עריכת הדין. השלב השלישי עוסק בסוגיית הפרסום ונטל ההוכחה. מאחר שהנתבע טוען שהפוסט לא נכתב על ידו אלא מחשבון הפייסבוק שלו, השופט קובע כי נטל ההוכחה מוטל עליו לספק ראיות, דבר שהוא נמנע מלעשות. מהראיות שהוצגו, לרבות הודעותיו של הנאשם עצמו, עולה כי הוא היה אחראי לפרסום. בשלב הרביעי בוחן השופט את טענות הנתבע להגנות לפי סעיפים 14 ו-15 לחוק. עם זאת, השופטת מוצאת כי התפקיד לא היה קשור למעמדה הציבורי של התובעת אלא לעבודתה כעורכת דין, ובכך מחריגה את ההגנות הנטענות. לבסוף, בשלב החמישי, השופט קובע את הסעד המתאים. למרות חומרת לשון הרע, השופט אינו מוצא "כוונה ממשית" לפגוע מצד הנתבע. בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות שמו הטוב של התובע, היקף הפרסום ומצבו הבריאותי, הכלכלי והרפואי של הנתבע, פוסקת השופטת לתובע פיצויים בסך 20,000 ₪, לצד 6,000 ₪ שכר טרחת עורך דין ו-3,751 ₪ הוצאות אחרות, בסך כולל של 29,751 ₪. פסק דין מקיף זה משקלל בקפידה את הזכויות והחובות בתביעת לשון הרע, תוך הדגשת חשיבות המוניטין וההשלכות של פרסומים מקוונים.