ע"א 36618-11-10

תקציר

הערעור מתייחס להסכם בין המוסד לביטוח לאומי לבין ביטוח מנורה הקובע כי על מנורה לפצות את המל"ל בגין כל תגמול המשולם לנפגע תאונת דרכים, בהתאם לקביעת הוועדה הרפואית לנפגעי עבודה. במקרה זה, התובע היה מעורב בתאונה בדרכו הביתה מהעבודה. עם זאת, מאוחר יותר התברר כי פציעתו לא נגרמה מהתאונה אלא מתקיפה שביצע הנהג השני שהיה מעורב בהתנגשות. הוועדה הרפואית של המל"ל לא הייתה מודעת לתקיפה בעת שבחנה את עניינו של התובע והניחה כי הפציעות נגרמו כתוצאה מהתאונה. מנורה סירבה לפצות את המל"ל, מה שהוביל את האחרונה לערער על ההחלטה. השופט ש' שטמר והשופטת ב' בר-זיו דחו את הערעור בקובעו כי ההסכם בין המל"ל למנורה נועד לייעל את ההליכים ולבסס את חבות חברת הביטוח. הם הדגישו כי חובתה של חברת הביטוח לפצות את המל"ל מותנית באחריותה לנזקי הנפגע כתוצאה מהתאונה. מאחר שמנורה לא הייתה אחראית לנזקי התובע, היא לא הייתה חייבת לשפות את המל"ל. השופט ד"ר א' זרנקין חלק על כך, בקובעו כי הסיכון הגלום במקרים כאלה, בהם המל"ל משלם בגין נזקים שלא נגרמו כתוצאה מהתאונה, צריך להיות מוטל על חברות הביטוח. לדברי זרנקין, כל עוד המל"ל פועל כדין ובתום לב, והחלטתו אינה בלתי סבירה באופן קיצוני, על חברת הביטוח לפצות את המל"ל על פי ההסכם, גם אם יתברר בדיעבד כי ההחלטה הייתה שגויה. בסופו של דבר, החלטת הרוב דחתה את הערעור והורתה למערערת לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.