עת"מ 55182-05-15

תקציר

העותרת חכרה קרקע מרשות מקרקעי ישראל שהכילה מבנים מסוכנים לציבור אך ראויים לשימור. מאחר שהעותרים היו מחויבים לשקמם, הם הגישו בקשה וקיבלו היתר בנייה מהעירייה לשיקום האתר מתוך הבנה שיוכלו לנהל בו עסק רווחי לאחר השלמתו. היתר הבנייה, שהוארך שוב ושוב על פני שנים רבות, קבע כי הוועדה לא תאפשר שימוש כאולם אירועים, ובמשתמע תתיר שימושים אחרים. בהסתמך על כך, השקיעו העותרים את כל כספם בשיקום. עם זאת, בעקבות ביצועה של תכנית מתאר חדשה לשכונה (תמ"א), התעוררה מחלוקת בדבר הדרישה למסמך תכנוני ותכנית מפורטת לאישור ייעודו של העותר במתחם כמסעדה/בית קפה/מוזיאון. הוועדה המחוזית טענה כי התמ"א דורשת מסמכים אלה, ואילו העותרת והוועדה המקומית טענו כי היתר הבנייה התיר את השימוש. בית המשפט פסק לטובת העותר. בית המשפט קבע, כי מאחר שבהיתר הבנייה הוסכם במשתמע על השימוש המיועד, והעותרת השקיעה כספים רבים בהסתמך על כך, יש לפרש את ההיתר כמתיר את השימוש. גם פרשנות זו עלתה בקנה אחד עם מטרות התמ"א ולא גרמה לסתירה. זאת ועוד, דרישת מסמכי תכנון נוספים תעכב באופן משמעותי את הפעלת האתר ותגרום לפגיעה בלתי מידתית בעותרת. לפיכך, העתירה התקבלה, והיתר הבנייה ניתן כדין, המתיר את ייעודו של העותר לשימושים ללא צורך באישורים תכנוניים נוספים. החלטת הוועדה המחוזית בוטלה, ומהנדס העיר חויב לחתום על היתר בנייה מורחב.