ע"א 392/75

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים על בקשות לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957. המבקשים, שנפטרו לפני הדיון בבקשותיהם לפיצויים, ביקשו להאריך את המועד האחרון להגשת בקשותיהם ומימשו את זכותם להגיש בקשה לפי החוק לתיקון תשכ"ט-1969. השאלה העיקרית היא האם הזכות לבקש הארכת זמן היא בירושה. בית המשפט העליון קבע כי לאחר קביעת דרגת הנכות, קיים "חוב רגיל" שניתן להעביר ליורשים. בית המשפט פירש את הדינים הרלוונטיים כך שאם יוארך המועד האחרון לתביעה קודמת, אזי קביעת הזכות לתקופה מאוחרת יותר תחול גם על הקודמת. הזכות לבקש הארכה אינה חלק מהזכות להטבות אלא הזכות לשחרר את הזכות המקורית ממגבלות סטטוטוריות. מאחר שקביעת הזכאות לגמלה בשני המקרים לא הוגבלה לתקופה מסוימת, היא נחשבת לקביעה כללית החלה משנת 1954. כמו כן, די בקביעת הזכאות, ללא קביעת נכות במקביל, כדי שהזכות תירש. בית המשפט ציטט פסקי דין קודמים שהדגישו את הצורך לפרש את החוק לטובת הזכאים ושיקולי הגינות כלליים, והגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעורים ולהחזיר את המקרים לוועדת הערר לדיון נוסף.