ת"א 47506-07-20

תקציר

השופט דחה את תביעת התובע בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות כנגד הנתבעים. התובעת, דיירת בבניין משותף, טענה כי הנתבעים – גם דיירים בבניין ונציגי ועד הבית – השמיצו אותה וחדרו לפרטיותה בשלושה מקרים שונים. הפרסום הראשון היה מכתב הממוען לתובע ונכתב על ידי הנתבעים, אשר הוצג בשטח ציבורי בבניין. המכתב התייחס לאי תשלום מיסי ועד הבית על ידי התובעת ולמה שהנתבעים ראו כהתנהגות גסה מצידה. השופט מצא כי למרות שהפרסום היה פומבי ויכול להיחשב כלשון הרע, הנתבעים מוגנים על פי החוק משום שתוכן המכתב היה ברובו נכון, וכוונתם הייתה להגן על האינטרס האישי הלגיטימי של כל דיירי הבניין – שיש להם זכות לדעת על דיירים אחרים שאינם עומדים בהתחייבויותיהם הכספיות. הפרסום השני היה אירוע לכאורה בו הנתבע צעק על עובדים בביתה של התובעת, הזהיר אותם מפני המתלוננת וכינה אותה "פושעת, משוגעת וענייני משטרה". השופט מצא כי אירוע זה לא הוכח, וגרסתו של התובע לא נתמכה ומהוססת. הפרסום השלישי התרחש במהלך אסיפת דיירים למעלה משנה לאחר מכן, שם טענה הנתבעת כי התובעת לא קיימה פסק דין קודם לתשלום מיסי הוועדה. למרות שהמסים שולמו בפועל עד למועד זה, השופט מצא כי הבנתו של הנתבע את המצב הייתה סבירה, והאיחור של התובע בתשלום המסים – למעלה משנה לאחר מועד פירעונם – היה אחראי לאי ההבנה. לפיכך קבעה השופטת כי גם התובעת אינה זכאית לכל פיצוי בגין אירוע אחרון זה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ותביעת התובע נדחתה במלואה. עם זאת, השופטת ציינה כי לו הייתה פוסקת לטובת התובעת, לא הייתה פוסקת לה יותר מ-5,000 שקל, והייתה מקזזת סכום זה עם הוצאות הנתבעים בהליך. לצדדים זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין.