ת"א 23971-11-18

תקציר

הנתבעים מכרו לתובעים בית עם תוספות בניה שסטו מההיתר מבלי להסדיר את החריגות כדין. חוזה המכר כלל סעיף בו הסכימו הנתבעים לשאת באחריות להסדרת התוספות בהיתר בדיעבד. הנאשמים לא עשו כן, והודו כי לא קיבלו היתר בתוך 180 הימים שנקבעו, ואף בעת המשפט. לפיכך, בית המשפט מצא כי הנתבעים הפרו את החוזה באופן יסודי. למרות שטענת התובעים כי הנתבעים פעלו במרמה ובחוסר תום לב שלא הוכחה, קיבל בית המשפט את התביעה לפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה, שעמד על 10% ממחיר רכישת הנכס, קרי 91,500 ₪, בתוספת ריבית סטטוטורית והצמדה למדד ממועד הגשת התביעה ועד היום, בסך כולל של 101,690 ₪. התובעים גם תבעו פיצוי בגין נזקים, תוך הסתמכות על הערכת שמאי בסך 150,000 ₪ לתיקון ליקויים שונים בבית. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי הנתבעים היו אחראים רק לארבע תוספות ספציפיות המוזכרות במסמכי ועדת התכנון המקומית ולא הסתירו כל מידע מהתובעים. התובעים היו מודעים או היו צריכים להיות מודעים לליקויים האחרים טרם רכישת הבית ואף ויתרו על כל טענה לגביהם, בחוזה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי הפיצוי המוסכם כבר כלל את עלות תיקון ארבע התוספות הללו ופסיקת פיצוי נוסף תוביל להשבה כפולה. התובעים גם לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת היקף נזקיהם, המהווה תנאי מוקדם לקבלת פיצויים. לפיכך נדחתה תביעת הנזיקין, והתובעים זכו רק בפיצוי המוסכם, בצירוף 2,000 שקל הוצאות משפט ו-15,000 שקל שכר טרחת עורך דין ומע"מ, בסך 118,690 שקל, שישולמו בתוך 30 יום. לנאשמים ניתנה גם זכות ערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי.