ת"א 48421-05-10

תקציר

התובע, בעל נכס במבשרת ציון, תבע את המועצה המקומית להשבת חיובים שונים. הראשון היה אגרת הנחת צנרת, שלטענת המועצה הייתה רשאית לגבות משום שהניחה את צינורות המים הגובלים ברכושו של התובע. השני הוא היטל ביוב שלטענת המועצה היא יכולה להטיל על כל בנייה חדשה במקרקעין של התובעת. בפתח דבריו ציין השופט כי הבסיס הנורמטיבי לאגרת הנחת הצנרת נעוץ בחוק העזר למבשרת ציון (אספקת מים), התשכ"ו-1966, המחייב בעלי נכסים לשלם למועצה אגרה אם המועצה הניחה צינורות מים הגובלים ברכושם. לדברי השופט, מנוסחו הברור של חוק העזר עולה כי האגרה מותנית בכך שהמועצה הניחה את הצינורות בעצמה. זו הייתה גם המסקנה אליה הגיע בית המשפט העליון במספר מקרים קודמים. השופט דחה את טענת המועצה כי שיטת המיסוי - היטל ולא דמי השתתפות - משמעה שלא נדרש קשר ישיר בין הוצאות הרשות לבין האגרה. לאחר מכן פנה השופט לשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה להוכיח האם המועצה הניחה את הצינורות. המועצה טענה כי היא זכאית לחזקת תקינות מנהלית, ועל כן על התובע להוכיח כי המועצה לא הניחה את הצינורות. השופט הסכים כי המועצה נהנתה בדרך כלל מחזקה כזו. עם זאת, היא ציינה כי החזקה אינה מוחלטת וניתן לסתור אותה – ומעבירה את נטל ההוכחה אל המועצה. במקרה זה, השופטת מצאה כי התובעת אכן סתרה את החזקה, שכן הציגה הסבר קוהרנטי, הנתמך בעדות, כי הניחה את הצינורות בעצמה. עוד ציין השופט כי המועצה לא עמדה באופן עקבי בעמדתה לגבי מי הניח את הצינורות, ורק טענה בסיכומיה את חזקת התקינות. לפיכך קבעה השופטת כי נטל ההוכחה נפל על המועצה, שלא עמדה בו, ולפיכך יש להשיב לתובע את אגרת הנחת הצינור בסך 827,584.48 ₪. לאחר מכן שקל השופט את היטל הביוב. היא קבעה כי ניתן להטיל את ההיטל רק על שטחי בנייה נוספים שהוסיף התובע ולא על שטחים שנבנו עליהם בעבר. עוד קבעה השופטת כי נטל ההוכחה האם שולמו תשלומים קודמים נפל על המועצה, שכן התובעת, ולא המועצה, היא שאמורה הייתה להחזיק במידע הרלוונטי. השופטת קבעה כי התובעת אכן שילמה את כל האגרות וההיטלים הקודמים הקשורים לנכס, ולכן יש להחזיר את היטל הביוב בסך 83,264.2 ₪. עם זאת, השופטת דחתה את טענת התובע בדבר דרישת תשלום נוספת בגין היטל הביוב בסך של כ-82,000 ₪, שנשלחה לתובע חצי שנה לאחר הדרישה הראשונית. השופטת ציינה כי התובעת לא הציגה כל טענה עובדתית שתתמוך בטענתה כי המועצה טעתה בדרישה זו, ואכן עדותו של מנהלה אישרה את עמדת המועצה. לפיכך, התובעת לא הייתה זכאית להחזר סכום זה. לסיכום, השופט הורה למועצה לפצות את התובע בגין אגרת הנחת צנרת והיטל ביוב מופרז בסך 910,848.76 ש"ח וכן שכר טרחת עורך דין בסך 90,000 ש"ח.