ת"א 14962-09-11

תקציר

בתביעה, שהוגשה על ידי ילד שנולד עם תסמונת דאון, נטען לרשלנות רפואית במהלך מעקב ההריון של האם. התביעה נדחתה. מהצהרותיה של האם עצמה, שנמסרו זמן קצר לאחר לידת הילד, עולה כי הוצע לה מי שפיר אך היא סירבה לכך. טענה זו נתמכה גם ברשומות רפואיות מקבילות. השופטת העדיפה את חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים, שתאמה את הרשומות הרפואיות, על פני חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, שהסתמכה על עדותה בעל פה של האם – שניתנה שנים לאחר האירועים הנדונים – שסתרה באופן ישיר את הרישומים הללו. השופט מצא את הרשומות הרפואיות אותנטיות, למרות סתירות קלות, ונתמכות בעדויות הצוות הרפואי. רישומים אלה הראו כי הצוות הציע לאם ייעוץ גנטי ודיקור מי שפיר במספר הזדמנויות, אך היא סירבה, למרות שנודע לה על חשיבות הבדיקות. לפיכך, נדחתה הטענה העיקרית, לפיה האם לא עודכנה ולא הופנתה לבדיקות. עוד קבעה השופטת כי בדיקות נוספות שביקשה התובעת, כגון סקירת מערכות מורחבת ואקו לב עוברי, לא היו משנות באופן משמעותי את הסיכון הנשקף מתוצאות הבדיקה הקיימת. רבות מטענותיה האחרות של התובעת נדחו אף הן מסיבות שונות, לרבות היעדר אזכור בתביעה המקורית, והיעדר חוות דעת רפואית תומכת. יתר על כן, האם הצהירה במפורש על רצונה להמשיך את ההיריון, כלומר כל רשלנות לכאורה לא גרמה ללידת הילד. השופט הדגיש כי מרגע שהאם קיבלה החלטה מושכלת, צדק הצוות הרפואי כשכיבד את רצונה. לבסוף, השופט ציין כי ההיסטוריה המיילדותית של האם מעידה על רצונה הברור לשאת את ההיריון עד סופו, מה שהופך כל חקירה לגבי כוונותיה למיותרת. בסיכומו של דבר, התובע לא הוכיח רשלנות רפואית, והתביעה נדחתה, ללא צו להוצאות, בשל נסיבות התובע.