מ"ח 4548/02

תקציר

השופט בחן בקפידה את הבקשה למשפט חוזר ואת תגובת המשיב, והחליט כי יש לדחות את בקשת הדחייה. ההחלטה מתבססת על סעיף 31 לחוק בתי המשפט, המתווה את העילות למשפט חוזר בעניין פלילי. אלה כוללים מקרים שבהם הוצגו ראיות כוזבות או מזויפות, כאשר עובדות או ראיות חדשות עשויות לשנות את התוצאה, כאשר אדם אחר הורשע באותה עבירה והנסיבות מצביעות על כך שההרשעה המקורית הייתה שגויה, או כאשר קיים חשש ממשי כי נגרם עיוות דין. השופט מדגיש כי הסמכות להורות על משפט חוזר היא אמצעי חריג, הניתן רק כאשר פסק הדין הוא סופי וקיימות ראיות מוצקות לאחת העילות האמורות. במקרה זה, השופט מוצא כי הטענות שהציג המבקש אינן מבססות אף אחת מהעילות הללו. תביעתו של המבקש נסובה סביב הטענה כי כללי הצדק הטבעי לא התקיימו בעניינו משום שלא התקיים הליך שימוע או התייעצות של רשות הרישוי, כמתחייב מחוק רישוי עסקים. השופט טוען מנגד כי הודאתו של המבקש במסגרת עסקת טיעון מאשרת את אשמתו ומייתרת את הצורך במשפט מלא. זאת ועוד, השופט מציין כי מאבקו המשפטי של המבקש החל עוד לפני ההליך הפלילי, לרבות עתירות לבג"ץ בשנת 1996 ולבית המשפט לעניינים מנהליים בשנת 1997, שם העלה המבקש חששות דומים לגבי מערכת המשפט והיו לו הזדמנויות להציג את טענותיו. השופטת גם מדגישה את השיהוי של המבקש בהעלאת טענות מסוימות, וציינה כי ניתן היה להתייחס אליהן במהלך המשפט, וכי כעת המבקש מנסה להפעיל הגנות חלופיות. לבסוף מציינת השופטת כי טענות המבקש חסרות שחר, שכן רישיון העסק עצמו הותנה בקבלת היתר לשימוש חורג, שפג תוקפו. ככלל, השופט מגיע למסקנה כי אין הצדקה למשפט חוזר ולכן דוחה את הבקשה.