עת"מ 53474-02-19

תקציר

העותר, חיים בן שימול, ביקש להיות מוכר כדייר ממשיך בדירת דיור ציבורי בעקבות פטירת אמו, חנה בן שימול, שהייתה הדיירת הזכאית. על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, דייר ממשיך – המוגדר כבן זוג, ילד, נכד, הורה או אפוטרופוס של הדייר הזכאי – יכול להמשיך להתגורר בדירה הציבורית אם התגורר עם הדייר הזכאי לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו. עם זאת, החוק תוקן בשנת 2009 כדי להחמיר את התנאים, המחייבים את הדייר הממשיך לפנות את הדירה אם אינו זכאי באופן אישי לדיור ציבורי. מכיוון שבן שימול אינו זכאי לדיור ציבורי, החוק החל הוא הגרסה שלפני 2009. בן שימול טען כי הוא מתגורר בדירה מילדות, אך הוועדה העליונה דחתה את בקשתו על סמך ביקורי פיקוח שנתיים, תצהירים חתומים על ידי אמו לפיהם היא מתגוררת בגפה ותשלום דמי שכירות פרטניים. הוועדה העדיפה ראיות אלה על פני המכתבים האגביים שהגישו שכניו של בן שימול ורישומו במרשם האוכלוסין, שהיה הראיה הקונקרטית היחידה שהציג. בית המשפט לעניינים מנהליים הסכים עם החלטת הוועדה והדגיש כי יש לה עילות מוגבלות להתערב בהחלטות הרשויות המינהליות, ושיקול דעתה של הוועדה הופעל כראוי במקרה זה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענתו של בן שימול כי הוועדה לא ראתה חריגה מהכללים, שכן החוק אינו מקנה לה סמכות לאשר חריגים במקרים של דיירים מתמשכים. החלטה זו היא סופית, והעתירה נדחתה.