ע"א 269/82

תקציר

בתיק משפטי מורכב שעסק בנשק חם שלא טופל כראוי על ידי קטינים, דן בית המשפט העליון בערעורים הנוגעים לאירוע ירי. המשיב מס' 2, ללא רשות, נטל את אקדחו של אביו ברישיון ועסק עם חברו, המשיב מס' 3, בירי סמוך לבית אמו. במהלך ניסיון ללמד את אחותו של המשיב 3 ירי פגע קליע בשוגג בעובר אורח. למרות שבתחילה זוכו על ידי בית משפט לנוער, ערעור מאוחר יותר אישר שהם ביצעו את מעשי החבלה הרשלנית ואימון בלתי מורשה בנשק; עם זאת, בית המשפט נמנע מהרשעה לפי חוק הנוער בשל הזמן שחלף והנזק הפוטנציאלי של הרשעה. לאחר מכן תבע הנפגע פיצויים אזרחיים, וכתוצאה מכך ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי שזיכה את המשיב מס' 3 על יסוד טענתו כי המשיב מס' 2 החזיק באקדח, אמירה שאותה סתר קודם לכן בהסכמה עם המשיב מס' 2, כדי לבלבל את המשטרה. בית המשפט המחוזי הטיל על המשיבים 1 ו-2 אחריות, אך בית המשפט העליון בחן האם ניתן להטיל אחריות על המשיב 3 כשותף על בסיס מעורבות משותפת. בית המשפט הגיע למסקנה כי שני הצדדים חולקים אחריות, תוך הסתמכות על סעיפים בפקודת הנזיקין, שאינם דורשים החזקה ספציפית של הנשק בעת התאונה אלא מיזם רשלני משותף. ללא התנגדות המערערים לעדות שהשתנתה, עמד בית המשפט המחוזי על דעתו בראיות חדשות אלה. בית המשפט העליון הבהיר את העקרונות המשפטיים הנוגעים לאחריות משותפת בדיני הנזיקין וקבע כי כל המשתתפים אחראים לתרומתם למעשים הרשלניים. בעקבות זאת, חזר התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בפיצוי לנפגעת, תוך התמקדות באובדן כושר השתכרותה ובהוצאות המשפט.