ע"פ 8870/12

תקציר

המערערים, שהורשעו בחבלה מכוונת בנסיבות מחמירות, ערערו הן על גזר הדין והן על גזר הדין. לטענתם, שגה בית משפט קמא בכך שדחה את גרסתם לאירועים והסתמך על גרסאותיה הסותרות של התביעה. עוד טענו כי מעשיהם אינם מהווים "פגיעה חמורה" על פי החוק, כי כוונתם לגרום לפגיעה כזו לא הוכחה וכי לא הוכח הקשר הסיבתי בין מעשיהם לבין פגיעתו של הקורבן. בנוסף, הם ערערו על חומרת עונשם. ערכאת הערעור קבעה, כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא היו מוצדקים ומהימנים ולא ראתה עילה להתערב בהם. כן נחה דעתה, כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי המערערים גרמו לנפגעים חמורים, דבר המבסס את היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי גרסת המערערים לאירועים אינה סבירה וטענותיהם בדבר היעדר קשר סיבתי אינן מבוססות. הראיות הרפואיות ועדויות העדים תמכו בטענת התביעה. באשר לגזר הדין, קבע בית המשפט כי בית משפט קמא הפעיל כראוי את שיקול דעתו תוך התחשבות בנסיבותיהם האישיות של המערערים, במהות העבירה ובנסיבותיה, לצד שיקולי אינטרס ציבורי. בית המשפט הדגיש את הצורך בהרתעה מפני אלימות והגיע למסקנה כי העונשים שהוטלו היו מידתיים ביחס לחומרת העבירות. השופט דנציגר, שכתב את דעת הרוב, המליץ לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ועמיתיו, השופט עמית והשופט סולברג, הסכימו איתו.