ת"א 12481/02

תקציר

המחלוקת היא על פרשנות סעיף 23(ב) לחוק הגנת הדייר, העוסק בהמרת זכויות דיירות מוגנת בעסקו של דייר שנפטר. התובעים, בעלים משותפים של בניין, טוענים כי הנתבעים, ילדיו של דייר לשעבר, אינם זכאים לזכויות דיירות מוגנת משום שלא עבדו עם אביהם במשך חצי שנה לפני מותו כנדרש בחוק. הנתבעים טוענים כי תנאי זה חל רק על יורשים אחרים על פי דין ולא על ילדיו של השוכר. השופט מסכים עם הנאשמים, תוך שהוא מציין את לשון החוק, תכלית החקיקה ופסיקות קודמות, התומכות כולן בפרשנותם של הנאשמים. עוד מדגישה השופטת כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 23(ב) היא להרחיב את ההגנה למעגל המשפחתי הקרוב של הדייר שנפטר, לרבות בן זוגו וילדיו, שלא כמו במקרה של דירות מגורים. בנוסף, השופטת בוחנת את דרישת המשך ניהול העסק כמפורט בסעיף 26 לחוק הגנת הדייר ומוצאת כי רק הנתבע 1 מקיים תנאי זה. לפיכך, רק הנתבע 1 מוכר כדייר מוגן, ואילו הנתבע 2, שאינו מנהל את העסק, רשאי להישאר או לעבוד בחנות כשכיר אך לא כדייר מוגן. התביעה נדחית, והתובעים נדרשים לשלם לנתבעים 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.