תלה"מ 14967-07-19

תקציר

במחלוקת בין בני זוג מתגרשים על איזון משאביהם, טענה התובעת כי יש להכיר בדירת הנתבע, שנרכשה לפני הנישואין אך מעולם לא שימשה למגורים משותפים, כרכוש משותף המבוסס על עקרונות שיתוף ספציפיים. הנתבע טען לבעלות בלעדית. בית המשפט קבע כי שיתוף ספציפי אינו חל, שכן הדירה נרכשה לפני הנישואין ונרשמה על שם הנתבע, ולא הייתה כוונה ברורה לחלוק בה. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעת מיזגה את התמורה ממכירת דירתה מלפני הנישואין לרכישת בית המגורים המשותף של בני הזוג, בעוד הנתבע שמר על רכושו הנפרד. לכן, כדי לעשות צדק, הורה בית המשפט על איזון לא שוויוני של דירת המגורים המשותפת, העניק לתובעת חלק גדול יותר (70%) וחייב אותה לפצות את הנתבע בהתאם. דירתו של הנתבע תישאר רכושו הבלעדי. החלטה זו נועדה להשיג תוצאה הוגנת, בהתחשב בנסיבות, בילד הנכה ובהסתמכותה של התובעת על האפשרות לחלוק את דירת הנתבע. בנוסף, פסק בית המשפט על חלוקת נכסים אחרים, לרבות כלי רכב, זכויות סוציאליות ותכולת בית, והורה לתובע לשלם את הוצאות המשפט של הנתבעת. פסק הדין פירט את לוחות הזמנים והתנאים להסדרים הכספיים ולחלוקת הרכוש.