ע"א 24184-04-20

תקציר

השאלה המרכזית בפסק הדין היא האם המשיבים הפרו את תנאי הסכם השכירות שלהם, והקנו למערערים זכות לבטלו. המשיבים השכירו את הנכס בשכירות משנה ללא הסכמתם מראש ובכתב של המערערים, הבעלים. השופטת אמנם מצאה כי המשיבים אכן הפרו את ההסכם, אך הפרה זו אינה מהותית, והמערערים לא היו רשאים לבטל את החוזה באופן חד צדדי מבלי לתת תחילה למשיבים שהות לתקן את העניין. לפיכך, הודעת הביטול שנשלחה על ידי המערערים הייתה בלתי חוקית. מספר שאלות נוספות התעוררו בנוגע לפרשנותו של סעיף 22 לחוק השכירות, שעניינו שכירות משנה של נכסים. השופטת ניתחה בהרחבה הוראות אלה ואת השלכותיהן על המקרה, אך בסופו של דבר מצאה כי אין צורך להכריע בעניין, שכן התנהלות המשיבים הייתה כזו שסירובם של המערערים להסכים לחכירת המשנה היה סביר. סירוב זה התבסס על חוסר שקיפות מצד המשיבים ועל הפרת אמונים חמורה, שפגעה באמון המערערים בהם. בנוסף, ציינה השופטת כי המשיבים לא עמדו בהליך הראוי של בקשת הסכמה לחכירת משנה, כמפורט בחוק השכירות. המשיבים לא פנו למערערים בבקשה להמשך שכירות המשנה, תוך מסירת כל המידע הדרוש אודות שוכר המשנה והתקופה המיועדת. תחת זאת, נודע למערערים על חכירת המשנה במקרה. למרות שקיבלה חלק מהערעור, קבעה השופטת כי הסכם החכירה העיקרי יישאר על כנו. עם זאת, בשל פוטנציאל הפגיעה בשוכר המשנה ובמשפחות המסתמכות על הפעלת הנכס המושכר בשכירות משנה – גן ילדים – ומאחר שהמערערים לא ניזוקו כלכלית, נפסק כי חוזה שכירות המשנה יכול להימשך שנה נוספת עד יולי 2021. השופט גם עודד את הצדדים לשקול גישור לשיתוף פעולה עתידי. בפסק הדין הודגש כי על המשיבים להגיש בקשה מחודשת לחכירת משנה אם ירצו בכך בעתיד וכי כל צד שומר לעצמו את הזכות לפעול לפי שיקול דעתו.