עב"ל 4379-10-14

תקציר

במקרה דנן, דן בית הדין בטענת המערער כי תנאי עבודתו גרמו לתסמונת לכידת העצבים האולנרית שלו. בית המשפט אישר את דחיית הערעור, תוך שימת דגש על ניתוח מעמיק של חוות דעת מומחים רפואיים. תחילה שלל ד"ר לב-אל, שמונה על ידי בית הדין האזורי, קשר סיבתי בין מצבו של המערער לבין עבודתו כטכנאי, וציין כי תנאי העבודה הנטענים לא גרמו ללחץ העצבי האופייני לתסמונת. עוד הבהיר כי משימותיו של המערער לא כללו כיפוף מרפק משמעותי או לחץ עצבי ישיר הנדרש למצב כזה, תוך שהוא מבטל את ההשוואות לתרחישי הרמת משקולות. למרות שאלות נוספות בנוגע לניתוח של המערער ולהשפעת הצלקת, דבק המומחה בעמדתו בדבר היעדר קשר סיבתי ישיר. בעקבות ספקות לגבי התשתית העובדתית של חוות הדעת של המומחה הראשון, אישר מומחה שני, ד"ר אנג'ל, היעדר קשר סיבתי, וייחס את התסמונת לגורמי תחלואה טבעיים, לרבות הרגלי העישון של המערער, ולא לסיכונים הקשורים לעבודה. במהלך הערעור הושם דגש על תנוחת עבודת הזחילה של המערער, אך המומחה הבהיר כי כל הישענות מזדמנת על מרפקים בזחילה לא הייתה ממושכת דיה כדי לגרום לתסמונת. בית הדין לא מצא פגמים מהותיים בחוות הדעת של המומחים, ובסופו של דבר קבע כי תנאי העבודה, לרבות זחילה לא תכופה, לא תרמו באופן משמעותי למחלתו של המערער. כך, בהתבסס על מסקנות המומחים ועל הקריטריון לפיו בית המשפט מעדיף חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אלא אם נפלו פגם יסודי, דחה בית המשפט את הערעור ללא צו להוצאות, תוך שהוא מוכיח עמידה באמות מידה משפטיות מבוססות בהערכת סיבתיות בתביעות בריאות הקשורות לעבודה.