ע"א 1034/22

תקציר

המערערים ערערו על ההחלטה לאחד שתי מערכות של הליכים משפטיים, וכן על התנהלותו של הנציב שפיקח על הדיון. המערערים טענו כי הנציב אמר דברים המצדיקים את פסילתו מהתיק. הם התלוננו על כך שהחלטת הנציב בבקשת הפסילה לא הייתה מנומקת דיה והתעלמו מטעניהם. זאת ועוד, טענו המערערים כי דברי הנציב, שלא הוקלטו בפרוטוקול הדיון, היוו לחץ לקבל הצעת פשרה והעידו על היעדר משוא פנים. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי המערערים פעלו בחוסר תום לב וכי הדברים שיוחסו לנציב הוצגו באופן מטעה. לטענתם, הנציב רק העלה את האפשרות לפשרה וכי המערערים אף פנו למשיבים לאחר החלטת הפסילה בבקשה לקבל סיוע באימוץ הפשרה המוצעת. לאחר ששקל את טענות הצדדים, הגיע שופט הערעור למסקנה כי המערערים לא עמדו בנטל הגבוה של הוכחת נסיבות המקימות חשש ממשי למשוא פנים שיפוטי. בעוד השופטים הכירו בטעותו של הנציב בכך שלא התייחסו לדברים שיוחסו לו ולעמימות בפרוטוקול הדיון, הם מצאו כי התנהלות המערערים עצמם בעקבות האמירות הנטענות ערערה את גרסתם לאירועים. באופן ספציפי, השופט הצביע על הימנעותם של המערערים מלהתנגד או לעקוב אחר בקשת הפסילה שלהם, כמו גם על התבטאויות מאוחרות יותר של אחד המערערים שהצביעו על נכונות לאמץ הצעת פשרה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, אך ללא הוצאות, בשל שחר מסוים בטענות המערערים בדבר התנהלות הממונה.