תמ"ש 76760/01

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך אבהות, כאשר קטינה, המיוצגת על ידי אמה, טוענת כי הנתבע הוא אביה הביולוגי. הנתבע מכחיש את הטענה. השאלה העומדת על הפרק היא האם יש לבצע בדיקת DNA לקטין כדי לקבוע אבהות באופן סופי, למרות הסיכונים הפוטנציאליים של התוצאות המשפיעות על מעמדו החברתי ומעמדו הדתי של הילד. השופט פותח בפירוט העובדות שאינן שנויות במחלוקת, לרבות הרקע היהודי של שני הצדדים, נישואי האם לגבר אחר במהלך הריונה, ולידת הילד מחוץ לנישואין. המחלוקת המרכזית נוגעת לתיאורי הצדדים על מערכת היחסים ביניהם ועל נסיבות ההתעברות. האם עומדת על כך שניהלו יחסים אינטימיים שהובילו להריון, ואילו הנתבע טוען כי מפגשיהם היו בהסכמה אך התרחשו לאחר ההתעברות של הילד. לאחר מכן דן השופט בעמדות הצדדים השונים המעורבים. האפוטרופוס של הקטינה מתנגד לבדיקת הדנ"א, מחשש שהיא תפגע בכשירותה של הקטינה בעיני הרשויות הדתיות, מה שעלול להוביל להכרזתה כ"ממזרה" – מעמד בעל השלכות חברתיות ודתיות שליליות. היועץ המשפטי לממשלה והנאשם מיישרים קו עם חששותיו של האפוטרופוס. מנגד, בא כוחה של האם טוען לטובת הבדיקה, תוך הדגשת זכותה של הילדה להכיר את אביה הביולוגי ואת היתרונות הפוטנציאליים, לרבות תמיכה כלכלית ותחושת זהות. בהערכת טובת הקטין, מדגישה השופטת את חשיבות קביעת האבהות, תוך הדגשת היתרונות הנפשיים והרגשיים לילד. הם מצטטים מחקרים פסיכולוגיים רבים וחוות דעת מומחים המדגישים את ההשפעות המזיקות של גדילה ללא נוכחות האב או ידיעתו על זהותו. השופט דן גם ביתרונות הרפואיים הפוטנציאליים של בדיקות גנטיות, במיוחד בכל הנוגע למניעת מחלות וטיפול בהן. יתר על כן, היעדר המידע הגנטי של האב עלול לפגוע ביכולתו של הילד לקבל טיפול רפואי מסוים. השופט בוחן באופן ביקורתי את התקדימים המשפטיים הקודמים, ובמיוחד את פסק הדין בעת"א 1354/92, הממליץ שלא לבצע בדיקות דנ"א כדי להימנע מהסיכון שבתי דין דתיים יכריזו על ילדים כ"ממזרים". עם זאת, השופט מציין כי חששות אלה מופרכים ברובם, במיוחד לאור הוראות החיסיון של חוק מידע גנטי והחברה החילונית הנוכחית. עוד הם מדגישים כי הפסיקה הקודמת חלה באופן ספציפי על ילדים שנולדו להורים נשואים, בעוד שבמקרה זה מדובר באם לא נשואה. השופט מתייחס לחיסיון ולהיבטים הפרוצדורליים, ומבטיח כי תוצאות הבדיקה הגנטית יישארו חסויות וניתן יהיה לחשוף אותן רק בהסכמת שני ההורים או בצו בית משפט. הם מסיקים כי היתרונות של ביצוע בדיקת ה- DNA עולים על הסיכונים הפוטנציאליים וכי טובת הקטין היא לקבוע אבהות באופן סופי. פסק הדין מתיר את בדיקת הדנ"א אך אינו מחייב את הנתבע לעבור אותה; השתתפותו תתבקש מרצון. אם הוא מסרב, בית המשפט יקבע אם למרות דרישת ההסכמה הרגילה, ניתן לחייב את המבחן על בסיס טובת הילד.