בר"ש 1461/17

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת ערעור. בקשת הערעור באה בעקבות תיק משמעתי שבו הורשעו המבקשים בעבודה בתפקידים נוספים ללא רשות. הם הודו במעשים בבית המשפט, ובית הדין המשמעתי החליט שלא לפסול אותם. המבקשים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שאישר את פסק דינו של בית הדין המשמעתי. לאחר מכן הגישו המבקשים ערעור שלישי, נשוא פסק דין זה. השופט מסכם כי טענות המבקשים אינן מעוררות שאלות משפטיות או ציבוריות עקרוניות המצדיקות ערעור נוסף. מרבית טענות המבקשים מתייחסות לממצאים עובדתיים שנקבעו בבית הדין המשמעתי ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי. המבקשים טענו כי הנסיבות יצרו חשש ממשי למשוא פנים בעניינם בשל התבטאויותיו של נציב בית הדין, העלולות להיתפס כאיום. עם זאת, השופטת מציינת כי לא הייתה מחלוקת לגבי ביצוע העבירות בפועל וכי האמירות המדוברות לא התייחסו למבקשים עצמם. השופטת דוחה גם את טענות המבקשים כי לא יכלו לערער על ההחלטה באופן מיידי וכי הימנעותם של נציב שירות המדינה או מנכ"ל משרד החינוך מלהעיד פגעה ביכולתם להתגונן. השופטת מוצאת כי טענות המבקשים חסרות שחר, ודי בראיות שהציג המשיב כדי להפריכן. לבסוף, באשר לטענת האכיפה הבררנית, השופטת מסכימה כי אכיפת האיסור על עיסוק בעבודה נוספת בקרב מורים הייתה חלקית, אך מציינת כי אין בכך כשלעצמה אכיפה בררנית. תחת זאת, היא עשויה להצדיק הקלה בעונש, שניתנה במקרה זה. כתוצאה מכך, השופט מחליט כי בקשת הערעור אינה עומדת בקריטריונים לקבלת רשות ערעור בפעם השלישית ולכן דוחה אותה.