ת"א 1927/99

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב סכסוך תכנוני, כאשר קבוצת תובעים תובעת נתבע, לכאורה אדריכל או מתכנן, בגין רשלנות ביחס לתוכנית פוגעת מסוימת שהפחיתה את ערך נכסי הנדל"ן שלהם. המחלוקת העיקרית היא האם נגרם נזק ממשי לנכסי התובעים בשל התכנית הפוגעת ואם כן, מהו גובה הפיצוי המגיע להם. הצדדים הסכימו כי שמאי מטעם בית המשפט יעריך את הנזק ויציע פיצויים, שבית המשפט יחליט לגביהם. השמאי העריך את ירידת ערך הנכסים כתוצאה מהתכנית, מבלי לבחון את השאלה המשפטית האם הפגיעה משמעותית דיה כדי להצדיק פיצוי – שאלה השמורה לבית המשפט. השופט מסכים עם הערכת הנזק של השמאי, ומאמץ את חוות דעתו היסודית והמבוססת, שלקחה בחשבון את כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות סיווג הנכסים, מיקומם ופוטנציאל הפיתוח שלהם. השופט קובע כי הפגיעה מהווה פגיעה מהותית ומורה לנתבע לפצות את התובעים בהתאם. שיעורי הנזק נעים בין 13.2% ל-31% משווי הנכסים לפני יישום התוכנית הפוגענית. עבור חמש חלקות, הנזקים מוערכים ב: חלקה 68 - $8,700, חלקה 90 - $3,060, חלקה 187 - $1,400, חלקה 200 - $1,360, וחלקה 33 - $3,000. לגבי שלוש החלקות האחרונות, שנזקן נע בין 13.2% ל-31%, קובע השופט כי מדובר בפגיעה סבירה המצדיקה פיצוי. באשר לבקשת התובעים להפרשי הצמדה וריבית ממועד כניסת התכנית הפוגעת לתוקף, מפעיל השופט שיקול דעת ופוסק להם רק את הפרשי ההצמדה ממועד זה ועד היום, ללא ריבית. השופטת מציינת את האחריות המשותפת של התובעים והנתבעים להליך המשפטי הממושך ומציינת כי גם התובעים תרמו לעיכוב בקבלת הפיצויים. ההחלטה מזכירה גם ניסיונות קודמים של בית המשפט לזרז את התביעה ואת חוסר שיתוף הפעולה של התובעים, לרבות החמצת מועדי המשפט ואי המצאת המסמכים הדרושים. לבסוף, השופט מורה לנתבע לשלם לתובעים את הפיצוי המחושב, ללא הוצאות נוספות, בהתחשב בכך שכבר בשלב הראשון של ההליך המשפטי נפסקו לתובעים הוצאות גבוהות.