ע"פ 1181/83

תקציר

הערעור נסוב סביב השאלה האם סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע חל על העבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין. המערער, עו"ד שייצג נאשם במשפט פלילי, הורשע בעבירה האחרונה של העלבת תובע משטרתי במהלך הדיון. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט גרוס, מפרשת את סעיף 13(5) באופן רחב כך שיכלול את העבירה הנדונה, ומדגישה את החשיבות של מתן אפשרות לעורכי דין לייצג את לקוחותיהם באופן חופשי וללא מורא בבית המשפט. פרשנות זו מבוססת על ניתוח לשוני והקשרי, היסטוריה חקיקתית ותכלית החקיקה. השופט גרוס מבקר גם את חוסר הנימוס שהפגין המערער כלפי התובע המשטרתי ומציין כי עדיין ניתן להטיל סנקציות על עורכי דין בגין התנהגות בלתי הולמת באמצעות הליך משמעתי. השופט הכהן מסכים עם דעת הרוב, ומדגיש כי העלבון מהווה לשון הרע ולכן חוסה תחת סעיף החיסיון. השופט ברמן, בדעת מיעוט, חולק על פרשנות הרוב לסעיף 13(5) וסבור כי אין להחיל אותו על העבירה של העלבת עובד ציבור. היא מדגישה את ההבדלים בין עבירה זו לבין לשון הרע, ומציינת כי הראשונה אינה מחייבת פרסום או כוונה להשמיץ. השופט ברמן מטיל ספק גם בתחולתו של סעיף 13(5) על עבירת ביזיון בית המשפט. היא מגיעה למסקנה כי יש לדחות את הערעור ולדחות את ההרשעה.