עת"א 16699-08-10

תקציר

העתירה בפני בית המשפט היא נגד החלטת ועדת השחרורים, אשר סירבה לשחרר את העותר - אסיר המרצה עונש מאסר בגין מספר עבירות כלכליות ושיבוש הליכי משפט - מוקדם מטעמים רפואיים, לפי סעיף 7 לחוק השחרורים, התשס"א-2001. העותר, הסובל ממחלת לב, טען כי החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה, וכי מצבו הרפואי מצדיק שחרור מוקדם. עוד טען כי הוועדה העדיפה באופן בלתי סביר את חוות דעתם של רופאי שירות בתי הסוהר – שהם רופאים כלליים – על פני חוות דעתם של שני פרופסורים לקרדיולוגיה שהעידו מטעמו. לטענת העותר, שירות בתי הסוהר לא העניק לו טיפול רפואי הולם, דבר שגרם להידרדרות במצבו הרפואי. המדינה, לעומת זאת, טענה כי העותר לא עמד בדרישות השחרור המוקדם לפי סעיף 7 לחוק, וכי ועדת השחרורים העדיפה, ובצדק, את חוות דעתם של רופאי שירות בתי הסוהר, שכן מדובר ברופאים שמונו על פי חוק לספק לוועדה חוות דעת רפואיות במקרים כאלה. בית המשפט קבע כי החלטת ועדת השחרורים הייתה סבירה. נמצא כי מצבו הרפואי של העותר היה ידוע בעת מתן גזר הדין וכי בית המשפט נתן את דינו בחשבון. בית המשפט הסביר כי על מנת להשיג שחרור מוקדם מטעמים רפואיים, נדרש העותר להראות כי ימיו ספורים, או כי המשך מאסרו סיכן את חייו באופן ממשי. חוות הדעת הרפואיות שהציג העותר, לרבות אלה של הפרופסורים, לא הצביעו על כך שימיו של העותר ספורים, ואף לא קבעו כי המשך מאסרו יסכן את חייו באופן ממשי. זאת ועוד, בחוות הדעת של רופאי שב"ס, שהוועדה העדיפה, נקבע כי ימיו של העותר אינם ספורים, וכי הוא קיבל את הטיפול הרפואי הנדרש בכלא. בית המשפט הדגיש כי לוועדת השחרורים שיקול דעת בעניינים אלה והיא אינה נדרשת לאמץ את חוות הדעת של רופאים פרטיים שהציג האסיר. במקרה דנן, הוועדה העדיפה באופן סביר את חוות דעתם של רופאי שירות בתי הסוהר, המיועדים לכך בחוק, על פני חוות דעתם של רופאיו הפרטיים של העותר. בית המשפט דחה גם את טענת העותר כי לא קיבל טיפול רפואי הולם בכלא, וקבע כי המסמכים הרפואיים אינם תומכים בטענה זו. לפיכך, דחה בית המשפט את העתירה.