ע"א 13661-10-12

תקציר

המקרה שלפנינו הוא ערעור אזרחי על פסק דין של בית משפט השלום בבית שמש, שעניינו סכסוך בין שני עורכי דין, אב ובנו, ויו"ר ועד מושבים. המשיב פנה במכתב לסגן שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, בו טען כי המערערים מונו כמפרקים בשל העדפת רשם האגודות ושחיתותו, וכי הם מנצלים את מעמדם לרווח אישי. המערערים תבעו את המשיב בגין לשון הרע, אך בית משפט קמא דחה את תביעתם, בקובעו כי המשיב נהנה ממספר הגנות לפי חוק איסור לשון הרע. שופט ערכאת הערעור פותח ומציין כי אין מחלוקת בדבר אופיו המכפיש של מכתבו של המשיב. לפיכך, הסוגיה העיקרית להכרעה היא האם זכאי המשיב לאיזו מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. השופט בוחן כל אחת מההגנות שהפעיל בית משפט קמא ומגיע למסקנה כי אף אחת מהן אינה חלה במקרה זה. ראשית, השופט מוצא כי המשיב לא פעל בתום לב, כנדרש בחוק, שכן המכתב התבסס על טענות שווא ונועד לפגוע בשמם הטוב של המערערים במכוון. באשר להגנות הספציפיות טוענת השופטת כי סעיף 15(2) לחוק, המתייחס לחובת פרסום, מוסרית או חברתית, אינו חל משום שיחסיו של המשיב עם המערערים לא הצדיקו טענות בלתי מבוססות. השופט דוחה גם את תחולתו של סעיף 15(3), המגן על פרסומים שנעשו לשם הגנה על אינטרס אישי לגיטימי, שכן טענות המשיב לא התבססו על אינטרס אישי אלא על סכסוך אישי עם המערערים. יתר על כן, השופט קובע כי סעיף 15(4) לחוק, המגן על הבעת דעה, אינו ישים משום שהמכתב הכיל הצהרות עובדתיות כוזבות ולא דעות. השופט חולק גם על החלת סעיף 15(8) על ידי בית משפט קמא, המגן על הגשת תלונות לרשויות המוסמכות. השופטת מדגישה כי לא התקיימו התנאים להגשת תלונה לגיטימית, ומטרתו האמיתית של המכתב הייתה לפגוע בשמם הטוב של המערערים. לאחר שמצא כי מעשיו של המשיב מהווים לשון הרע וכי הוא אינו זכאי להגנות כלשהן, פוסק השופט לטובת המערערים. השופט פוסק למערערים פיצויים בסך 100,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד התביעה המקורית. בנוסף, השופט מורה למשיב לפרסם התנצלות והכחשה בעיתונים, שהוצאותיהן יישאו על המשיב אם לא יעשה כן עד למועד שנקבע. אם יבחרו המערערים לפרסם את ההתנצלות בעצמם, המשיב יחזיר להם את ההוצאות, בתוספת של 25% לכיסוי אי הנוחות.