ע"א 348/79

תקציר

במקרה דנן, מכרה המערערת (המוכרת) חלקת קרקע למשיב מס' 3 (קבלן) שהסכים לבנות בית, לרשום אותו כבית משותף, לשלם למוכרת סכום ולמסור לה את אחת הדירות. בהמשך מכרה המוכרת את זכויותיה בדירה זו למשיבים 1 ו-2 (הרוכשים), אשר בתורם התחייבו למסור את הדירה לצד שלישי. הקבלן לא מסר את הדירה בזמן, מה שגרם לשרשרת פרצות שהביאה לכך שהרוכשים נאלצו לפצות את הרוכשים שלהם. כאשר הרוכשים השתלטו על הדירה הלא גמורה וביצעו בה את התיקונים הנדרשים, הם תבעו מהמוכר פיצוי, לרבות קיום החובה לרשום את הדירה כבית משותף. המוכר, בתורו, ביקש שיפוי מהקבלן. בית המשפט המחוזי פסק לטובת הרוכשים בכל התביעות, וחייב את הקבלן לשפות את המוכר. בערעור אישר בית המשפט העליון כי היה על המוכר לצפות את הפרתו של הקבלן וכי החוזה של המוכר עם הקונים מכיל התחייבויות הניתנות לאכיפה. בית המשפט קבע כי החוזה בין המוכר לקבלן אינו "חוזה לטובת צד שלישי", כלומר זכויות הקונים על פי החוזה שלהם עם המוכר לא נפגעו. יתר על כן, המחאת הזכויות מהמוכר לקונים לא שינתה את התחייבויות המוכר. בית המשפט הדגיש כי נזקים לא ממוניים, כמו עוגמת נפש שנגרמה עקב איחור במסירה, היו ברי פיצוי ומצא כי המוכרים אחראים למסירת דירה ראויה למגורים. עם זאת, בית המשפט שינה את דרישות האכיפה, והבהיר כי חובת המוכר לרשום את הדירה מותנית בכך שהקבלן ירשום תחילה את הבניין כבית משותף. הערעור נדחה חלקית, ואישר את רוב החלטת הערכאה הנמוכה יותר, כאשר המוכר נושא בהוצאות הערעור.