עע"א 2697/01

תקציר

הכרעת הדין עוסקת בעתירה נגד החלטת ועדת השחרורים לשלול שחרור מוקדם של אסיר ברישיון לאחר שריצה שני שלישים מעונשו בגין סיוע לעבירת רצח. בית המשפט בחן האם החלטת ועדת השחרורים מוצדקת לפי חוק שחרור מותנה ממאסר. החוק מציג שני מסלולים לשחרור אסיר: הראשון נוגע למסוכנותו של האסיר לחברה והשני נוגע לחומרת העבירה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט הנדל, קבעה כי החלטת ועדת השחרורים אינה עומדת בתנאים הקבועים בחוק. השופט הנדל טען כי הוועדה לא הבחינה בין מעשיו של הרוצח לבין מעשיו של העותר, שניסה למנוע את העבירה. לדברי השופט הנדל, הציבור מסוגל להבין את ההבדלים בין תפקידים שונים בעבירה פלילית, ולא היה על הוועדה להסתמך על חומרת העבירה שביצע הרוצח כדי למנוע את שחרורו של העותר. יתר על כן, הפער הקיים בין העונש שהטיל בית המשפט העליון לבין תקופת המאסר שריצה לא היה חמור דיו כדי להצדיק חשש לאמון הציבור במערכת המשפט. לפיכך הציע השופט הנדל להיעתר לעתירה, לבטל את החלטת הדירקטוריון ולהחזיר את הדיון לוועדה שתחליט על שחרורו של העותר בתנאים מתאימים. בדעת מיעוט סבר השופט פפר כי יש לדחות את העתירה. השופט פפר הדגיש את חומרת העבירה של העותר ואת המסוכנות שהוא מהווה לציבור, וציין כי בית המשפט העליון כבר מיתן את עונשו של העותר. לדברי השופט פפר, המועצה יישמה נכון את החוק ושקלה תקנות בדבר סיכון צפוי לשלום הציבור ופגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. בסופו של דבר נעתר בית המשפט לעתירה והורה לוועדת השחרורים לשקול מחדש את החלטתה לדחות את שחרורו המוקדם של העותר.