ע"פ 23895-04-12

תקציר

המערערים הורשעו ונקנסו בגין חניית רכבם על מדרכה בירושלים. הם ערערו על פסק הדין וטענו כי המקום בו חנו אינו מדרכה, וכי אין שלט האוסר על חניה. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את חומר הראיות, אישרה את פסק דינו של בית משפט קמא. בית המשפט מצא כי המקום בו חנה רכבם של המערערים עונה על ההגדרה החוקית של מדרכה, בהיותה חלק מהכביש שאינו מיועד לכלי רכב, ממוקם בצד הדרך ומיועד להולכי רגל. יתר על כן, בית המשפט קבע כי היעדר שלט האוסר חניה אינו רלוונטי, שכן שילוט כזה אינו נדרש למדרכות. עוד טענו המערערים כי מיקום החניה זוהה באופן שגוי בכתב האישום, אך בית המשפט מצא כי הכתובת המוזכרת בכתב האישום תואמת את מיקומה האמיתי של העבירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא סבירים ואין להתערב בהם, ועל כן דחה את הערעור. גם הקנס שקבע בית משפט קמא נקבע כראוי וללא שינוי.