עמ"ש 49158-07-13

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בהסדרי משמורת של קטין שהוריו נפרדו וחיים בנפרד. על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (התשמ"ב-1982), הידוע גם בשם "חוק הכשרות", הוריו של ילד קטין זוכים באופן טבעי לאפוטרופסות, המקנה להם את הזכות והחובה לדאוג לצרכי ילדם. זה כולל חינוך, לימודים, הכשרה לעבודה וניהול הנכסים שלהם. כאשר ההורים נפרדים, לבית המשפט יש סמכות לקבוע אפוטרופסות ומשמורת. החוק מניח כי ילדים עד גיל שש צריכים להיות עם אמם, אלא אם הנסיבות המיוחדות מחייבות אחרת. במקרה זה, בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כערכאת ערעור, מתמודד עם הורים מסורים ואכפתיים חסרי אמון ומעורבות זה בזה ומנהלים מאבק משמורת מר. בית המשפט מסכים עם המלצת העובדת הסוציאלית ועם החלטת בית משפט קמא כי טובת הקטין צריכה להיות האם המשמורנית העיקרית. בית המשפט מדגיש את חשיבותה של שגרה יציבה ואת ההשפעות המזיקות האפשריות של שינוי ההסדר הקיים, במיוחד לאור הקונפליקט הרב בין ההורים. השופטים פוסקים גם באשר לזכותו של האב לבקר את הילד, ומעניקים לו זכויות נרחבות הדומות לאלה של האם, כפי שהמליצה העובדת הסוציאלית. הם מדגישים כי ההסדר הנוכחי אינו פוגע בשלומה של הקטינה ולכן הוא לטובתה. בית המשפט אף מבהיר את הפרשנות הלשונית והתכליתית של המונחים המשפטיים הרלוונטיים ומדגיש כי תפקידה של האם כאפוטרופוסית הראשית אינו מקנה לה זכויות או חובות נוספות בכל הנוגע לאפוטרופסותו המשותפת של האב. שני ההורים שומרים על זכויות האפוטרופסות והאחריות שלהם. פסק הדין, שנכתב על ידי השופט שאול שוחט והוסכם על ידי השופטים יצחק ענבר ויהודית שבח, מדגיש את חשיבות השמירה על יציבות הקטין ומציין כי ההסדר הנוכחי מאפשר לשני ההורים למלא את חובותיהם באפוטרופסות משותפת. הערעורים נדחים על הסף, והערבויות שהופקדו על ידי הצדדים מוחזרות.