בג"צ 10605/02

תקציר

השופטת א' חיות נתנה פסק דין בתיק גירושין מורכב שעניינו חלוקת נכסי נישואין ומשמורת בין בני זוג שהיו נשואים משנת 1987. למרות מערכת היחסים העכורה והסכסוך המתמשך, שהוביל את הבעל להגיש תביעת גירושין בשנת 1998, פסק בית הדין הרבני האזורי לטובת תביעת הגירושין של הבעל והעניק לו משמורת על בתם הבכורה בעוד האישה שמרה על המשמורת על ילדיהם האחרים. סוגיה מרכזית בתיק הייתה חלוקת דירת מגורים באריאל, הרשומה באופן שווה בין בני הזוג אך ממומנת בעיקר על ידי הורי הבעל והלוואה בנקאית. ימים ספורים לפני רכישת הדירה בשנת 1990, התקשרו בני הזוג בהסכם בכתב ידה של האישה, בו הם מוותרים על זכויותיה בדירה במקרה של פרידה, בתמורה לכך שהוריו של הבעל יתמכו כלכלית ברכישה. למרות שבית הדין הרבני האזורי ביטל את תוקפו המשפטי של הסכם זה, הוא פירש אותו כגילוי כוונות, שהביא לכך שהדירה כולה נפסקה לבעל. בית הדין הרבני הגדול אישר החלטה זו והמליץ על פיצוי על חלקה של האישה בהבטחת המשכנתא. האישה ערערה על החלטות אלה, בטענה שהן מבוססות על המשפט העברי ולא על הדין האזרחי, ותבעה את זכותה החוקתית למחצית הדירה. עם זאת, פסק הדין קבע כי אין הצדקה להתערבות משפטית, שכן ההחלטות מתיישבות עם חוק יחסי ממון, בפרט לעניין הסדרי איזון משאבים. החוק מאפשר עריכת הסכמים בכתב על חלוקת נכסים ללא צורך באישור בית המשפט, בתנאי שהם עומדים בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון. כך, שררה הסכמה בין פסיקות בתי המשפט המחוזיים והגדולים לבין קביעות החוק, שהובילו לדחיית העתירה ללא הוצאות.