דנ"פ 5212/19

תקציר

בית המשפט החליט לדחות ערעור על פסיקה קודמת שהכריזה על המבקש כבר הסגרה לארצות הברית. המבקש, אזרח ישראלי, ביצע עבירות נגד אמריקאים ברשת, כולל הפקת פורנוגרפיית ילדים וכפיית קטינים לבצע מעשים מיניים. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע מוקדם יותר כי לישראל ולארה"ב יש הסכם להסגרת עבריינים, וכי עניינו של המבקש עומד בדרישת "העבריינות הכפולה" – כי העבירה שבוצעה היא פשע גם בישראל. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי מרכז הכובד של פשעיו של המבקש היה בארה"ב, בשל אופי העבירות שבוצעו ברשת, והעובדה שהקורבנות היו אזרחים אמריקאים. על החלטה זו הוגש ערר בטענה כי מרכז הכובד נמצא דווקא בישראל, וכי יש להתחשב בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי שנחקק לאחרונה, שכן הוא מחזק את הקשר בין העם היהודי למדינת ישראל. הערעור נדחה על ידי בית המשפט העליון, שקבע כי חוק היסוד אינו גובר על חוק ההסגרה, ולא שינה את המצב הנורמטיבי ביחס להסגרה. עוד הדגיש בית המשפט כי חוק ההסגרה מאפשר הסגרה של אזרחים ישראלים אך מאפשר ריצוי עונש בישראל. עוד הדגישו השופטים כי יש להחיל את החוק באופן שוויוני ללא קשר למוצא לאומי או דתי, וכי טענות המבקש בדבר הרלוונטיות של חוק היסוד אינן נתמכות ואינן רצויות. מאחר שהבקשה לא עמדה בקריטריונים לדיון נוסף, ופסק הדין לא הציג תקדימים חדשים, נדחתה הבקשה לדיון נוסף.