ע"א 5187/08

תקציר

השאלה המרכזית בערעור זה היא האם פסק הדין המאוחר מהווה עילה מספקת לסטות מפסק דין הפשרה. המערערים טוענים כי פסק דין מאוחר, המהווה ראיה חדשה שהתגלתה, יש בו כדי לשנות באופן משמעותי את ההחלטה שהתקבלה בפסק הדין בפשרה, וכי לא ניתן היה להשיג ראיה זו בשקידה סבירה קודם לפסק הדין האמור. עם זאת, פסק הדין המאוחר אינו משנה את העובדה שסך חיובי האמת הקונסטרוקטיבית כלפי שמואל עולים על שיעור התשלום שנקבע בפסק דין הפשרה. יתר על כן, שני פסקי הדין מבוססים על עילות תביעה שונות וסעדים שונים המבוקשים, ועל כן לא ניתן להשליך אחד על השני. מאחר שפסק דין הפשרה עצמו אינו מציג נסיבות קיצוניות המצדיקות התערבות, ופסק הדין המאוחר אינו מצביע על סטייה קיצונית כלשהי, אין מקום להתערב בפסק הדין של הפשרה, אשר יישאר על כנו. לחילופין, ביקשו המערערים לקיים דיון באופן ביצוע פסק הדין בפשרה. בפסק הדין נקבע כי אם המשיבים לא יעמדו בתשלומים במועד, יהיה עליהם לפנות את הדירות. המערערים הפקידו את הסכום המקורי שנגבה בפסק הדין בפסק הדין בקופת בית המשפט, אך סירבו לפנות את הדירות. בית המשפט פירש את פסק הדין כאמצעי למתן פיצוי כלכלי לשמואל ולא כדרך לפרוע חוב כספי. בהינתן שתכליתו של צו הפינוי הייתה להבטיח את ביצוע פסק הדין, ומאחר שבוצע התשלום, אין סיבה מעשית להורות על הפינוי. עם זאת, בית המשפט מורה כי המערערים ישלמו לסמואל 60 דולר ארה"ב עבור כל יום שבו עיכבו את פינוי הדירה, בנוסף לסכום של 105,000 דולר הנקוב בפסק הדין בפשרה, בצירוף ריבית והצמדה. סכום זה יחושב על ידי ניכוי הסכומים שכבר נמשכו על ידי שמואל מקופת בית המשפט. השופט סולברג מציע כי שני הצדדים יישאו בהוצאותיהם, בשל ההתנהגות הפסולה שהפגינו הצדדים לאורך הסכסוך הממושך.