רמ"ש 24685-12-14

תקציר

העותר והמשיב היו שותפים לשעבר שחלקו בעלות משותפת בשתי דירות לאחר פרידתם. העותרת הגישה בקשה לפירוק השותפות, שהמשיבה לא התנגדה לה. בית משפט קמא מינה מומחה להערכת שווי הדירות ושני הצדדים הציגו את התנאים המוצעים לפירוק. בית משפט קמא קיבל את הצעת המשיב, לפיה העותר יקבל בעלות מלאה על הדירה הקטנה יותר והמשיב יקבל את הדירה הגדולה יותר, בכפוף להסדרים כספיים מסוימים. העותרת ערערה על החלטה זו, וטענה כי בית משפט קמא התעלם מהשקעתה בסך 100,000 ₪ בדירה הגדולה יותר, אותה קיבלה לטענתה מירושת אביה. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה כי טענה זו לא הוכחה ולכן דחתה אותה. בית המשפט שקל גם את השלכות הפירוק על סיכוייה של העותרת לקבל בחזרה את המשמורת על ילדיה, אך קבע כי דחיית הפירוק לא תגדיל את סיכוייה. זאת ועוד, העותרת לא טענה ליכולת כלכלית לרכוש את חלקו של המשיב או לשאת בהחזרי המשכנתא. בית המשפט הדגיש כי אין לכפות על בני זוג להמשיך בבעלות משותפת בניגוד לרצונם וכי הקשר הנפשי של העותר לדירה הגדולה אינו מצדיק שמירה על המצב הקיים. בסופו של דבר, דחתה ערכאת הערעור את הערעור, תוך מתן אפשרות לעותרת להגיש את עמדתה בעניין לבית משפט קמא בתוך פרק זמן קצוב אם לא תרצה להיות הבעלים של הדירה הקטנה יותר. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.