ת"צ 2308/08

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא הקביעה מי הבעלים של התמורה ממכירת ניהול ושליטה בקופות גמל וקרנות נאמנות. המבקשים טוענים כי החברים הם הבעלים הבלעדיים של נכסי הקרנות האמורות ולכן תמורת המכירה צריכה ללכת אליהם. מנגד, טוענים המשיבים כי התמורה שייכת לחברות הניהול ולבנקים, שכן הזכויות בעסקי הניהול של הקרנות הן שלהם. בית המשפט מסכים עם המשיבים בעניין זה. חוק קופות גמל וחוק השקעות משותפות בנאמנות מכירים שניהם בהפרדה בין נכסי הקרנות לבין החברות המנהלות. החברות המנהלות הן הבעלים של עסקי הניהול ותמורותיו, לרבות מכירת עסק זה, ואילו זכויות החברים מוגבלות להטבות שנצברו בחשבונותיהם. הדבר נתמך גם בתקנות קופות הגמל ובהסכמים של קרנות הנאמנות, שאינם מקנים לעמיתים זכויות כלשהן בנכסי החברות המנהלות. מבחינה כלכלית, ייחוס תמורת המכירה לחברים אינו ישים וחסר היגיון כלכלי בשל השינויים התכופים בזהות חברי הקרן. זאת ועוד, ההיסטוריה החקיקתית של דו"ח בכר ודיוני ועדת הכספים של הכנסת תומכת בעמדת המשיבים כי התמורה שייכת כולה לבנקים, שכן התמורה קשורה לזכויות הקניין החוקתיות של הבנקים. עסקאות המכירה אושרו ופוקחו גם על ידי הממונה על שוק ההון, מה שמחזק את הרעיון שתמורת המכירה צריכה ללכת לבנקים. ההיתר שניתן לבנקים לעסוק בייעוץ ושיווק פנסיוני אינו קשור לפיצוים בגין המכירה ואינו שולל את זכותם לתמורה. אשר לטענת המבקשים כי המשיבים הפרו את חובת האמונים המוטלת עליהם כלפי החברים, שב ומצדד בית המשפט במשיבים. התמורה ממכירת זכויות הניהול אינה קשורה לניהול השוטף של הקרנות ואין לראות בה טובת הנאה שקיבלו החברות המנהלות בקשר עם הקרנות. כמו כן, המבקשים לא הוכיחו די הצורך כי דמי הניהול עלו לאחר המכירה או כי קיים קשר סיבתי בין תמורת המכירה לבין דמי הניהול. ככלל, לא הצליחו המבקשים להוכיח עילת תביעה אישית או שאלות מהותיות משותפות של עובדה ומשפט, מה שהוביל את בית המשפט לדחות את בקשותיהם לאישור התובענה הייצוגית ולהורות להם לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.